בחודשים הקרובים הקואליציה והממשלה יבזבזו קרדיט ציבורי יקר בניסיון להעביר את "פיצול היועמ"ש". הניסיון מלמד שמה שיעבור בסוף הוא גרסה עקרה וחסרת משמעות, שרק תיטיב עם היועץ המשפטי. רגע לפני שזה קורה, כדאי להגדיר למען נבחרינו, טהורי הכוונות, מה אנחנו באמת מצפים מהם.
ישנם שני חוקים על הפרק, אבל הפרטים לא חשובים משום שהעיקרון פסול ופגום מהיסוד. אנחנו מפצלים משהו כשיש לו שני רכיבים חיוניים שלא יכולים לדור בכפיפה אחת. אין זה המצב לגבי שני תפקידי היועץ המשפטי. אחד משני התפקידים הללו - "הפרשן המוסמך של החוק בפני הממשלה" - צריך להיעלם. לא בחקיקה, אלא פשוט בביצוע. הנורמה האנטי־דמוקרטית שאהרן ברק כפה על הציבור הישראלי בבג"ץ דרעי ופנחסי לפני 30 שנה, צריכה להפסיק להתקיים. שרי הממשלה פשוט יבהירו ליועמ"שים ולשופטים ככל שמדובר בתיקים שמגיעים לבג"ץ, שעמדת היועץ המשפטי לא מחייבת אותם, ובעצם מעולם לא חייבה.
אין דבר כזה שומר סף, ומעולם לא היה. תפקידו של היועץ המשפטי הוא לסייע לממשלה להגשים את מדיניותה במסגרת החוק. אין ומעולם לא היה ליועץ המשפטי שום תפקיד סטטוטורי שעולה על תפקידו של הפקיד הבכיר שמנהל בעבור הממשלה את צי הרכב. בדיוק כמו שקצין הרכב לא יכול להחליט שכל הרכבים הממשלתיים מנועים מלנסוע לפתח תקווה, כך גם היועץ המשפטי לא יכול להחליט שמדיניות מסוימת היא בלתי חוקית. תפקידו הוא לייעץ לממשלה איך לשנות את החוק, בשיח עם הכנסת. כך קובע החוק, והגיע הזמן שהממשלה תעמוד על זכויותיה גם בעניין הזה.
צריך להדגיש שוב: ביטול מעמדו של היועץ המשפטי כ"פרשן מוסמך" לא עובר בחקיקה. זה מקרה שמגשים באופן מובהק את עקרון הברזל של הממשל הישראלי: ברגע שבג"ץ שם עצמו מעל החוק, אין חוק שיכול לו. הפתרון הוא לא בחקיקה אלא בקיום החוק הקיים על ידי הממשלה, לפיו היועמ"ש לא מחייב את הממשלה.
הרכיב השני העומד בפני "פיצול" הוא ראש התביעה הפלילית. בניגוד ל"פרשן המוסמך", זה תפקיד חיוני בהחלט, אבל הפגם בו הוא לא מיזוגו עם התפקיד האחר של היועמ"ש אלא הפקרתו בידיים של פקידים חסרי אחריות. בכל הדמוקרטיות האחרות, ראש התביעה הוא פוליטיקאי בעצמו, או משרת אמון פוליטית מובהקת של פוליטיקאים. כשמבינים מהי דמוקרטיה, אין דבר הגיוני מזה: החוק הוא רחב, ומשאבי אכיפת החוק הם שמיכה קצרה. איך יחליט ראש התביעה אם להתמקד בעבירות סמים או בעבירות צווארון לבן? בטרור ערבי או בטרור יהודי? בדמוקרטיה הוא צריך לחשוב מה הציבור שלמענו הוא עובד מעדיף, ולכן בדמוקרטיות בריאות שמים פוליטיקאי בתפקיד הזה. בישראל, פקידים דספוטים מחליטים בינם לבין עצמם מה טוב לציבור. בעיניהם כמובן.
אבל זה יכול להיות גם אחרת. הליכוד השכיל לשים את יריב לוין, אחד הראויים, החכמים ונקיי הכפיים שבאנשיו על הגה הרפורמה המשפטית. הים גועש ורווי שרטונים. על אחד מהם הרפורמה נשארה תקועה כמעט לחלוטין מאז ליל גלנט, לפני שנתיים וחצי. לוין מלין בלב שותת על כך שהציבור שהטיל עליו את המשימה, לא נותן כתף ומשאיר אותו להתמודד לבד עם חתרנות הפקידים. כשרואים את המאמצים שלוין השקיע בקעקוע התואר "נשיא בית המשפט העליון" מיצחק עמית, בשחיקת מעמדה של היועמ"שית כמגדלור של מינהל תקין וביצירת הכרה ציבורית רחבה בצורך ברפורמה, אפשר להזדהות עם טענותיו.
מהצד השני, הציבור הימני דורש תוצאות ומתקשה לראות הלימה בין ביצועי הממשלה בתחום המשפטי לבין ביצועיו של הציבור ביום הבחירות האחרונות. ההישגים שלוין מציג היו יכולים לקצור שבחים בקואליציית ימין צרה ודחוקה, לא במסגרת של 64 מנדטים.
לדעתי, בשנתה האחרונה של הממשלה אפשר לחלץ את אוניית הרפורמה ולהפליג בה בבטחה בים רגוע, להגיע לבחירות הבאות עם הצלחות של ממש. היעד הזה יושג רק אם לוין ובוחריו ישכילו לפעול ולהתבטא בהרמוניה. הרבה סבלנות ואורך רוח נדרשים מהבוחרים, אבל אני חושב שאת הצעד הראשון צריך לעשות דווקא יריב לוין. לא מדובר בצעד גדול או מורכב, אלא בכוונון רעיוני שיישר אותו עם מצביעיו ויגרום לכך שאת השלבים הבאים ברפורמה הוא יעשה עם רוח גבית חזקה ובוטחת.
לוין, בדומה לנתניהו, מייחס משקל רב מדי לעמדות השמאל. החשש שמא האשמותיהם הנבזיות על שאיפות לשלטון עריצות "יוכחו כנכונות", היה ועודנו גורם שמרסן את משילות הימין ואת העזוז שבו ניגש לוין למלאכת הרפורמה. כשאני מאזין לוויכוח המתוקשר בין יריב לוין ליעקב ברדוגו, אני מזהה שאחד הרכיבים במסר של ברדוגו הוא טרוניה על כך שלוין מתייחס להסתייגויות השמאל ממהלכיו בכובד ראש רב יותר מאשר להסתייגויות הימין מחדלונותיו.
ערב הדיון על עתיד תפקידו של היועץ המשפטי, אציע ליריב לוין לנסות לרתום את הבייס באמצעות הצהרות משכנעות שיתריסו חזיתית נגד ההתקפות המתחסדות של השמאל, מסרים של זקיפות קומה ימנית. הצהרות כאלה לא בהכרח יובילו להצלחת המהלך, כי הן לא מבטאות שינוי אמיתי ביחסי הכוח מול הפקידים והשופטים. אבל הן כן צפויות ללכד מחדש את הציבור הימני המתוסכל מאחורי הרפורמה והקברניט שמוביל אותה.