התרבות המודרנית מעלה על נס כמה עקרונות שאינם עולים בקנה אחד עם התורה.
אדם סמית, בספרו 'עושר העמים', קובע שסיפוק הצרכים האישיים - מה שאחרים מכנים חמדנות - הוא המנוע העיקרי של הכלכלה.
כשכל אדם שואף לצבור הון ומתחרה בזולתו, המשק כולו יוצא נשכר. מכאן חשיבותה של תחרות חופשית, שלא רק שאיננה מפריעה למשק להתפתח, אלא שהיא מביאה עושר לכולם. עיקרון נוסף הוא השוויון - ההנחה שלכל אדם יש זכויות שוות ואחריות שווה.
אולם פרשת הנשיאים מלמדת אותנו לעשות סייג לשני העקרונות הללו. אין ספק שהשאיפה האישית להצלחה כלכלית היא כוח מניע חזק, אך יש באדם גם צד עמוק של נדיבות, עזרה ותרומה. האדם איננו אגואיסט בלבד, ואין להתייאש מן הנדיבות. חברה מצליחה אינה בנויה רק על החירות להיות אנוכי, אלא על דבק חברתי - על מוכנות לשתף פעולה ולהשקיע בזולת.
מכאן חשיבותם של הנשיאים: דווקא משום שהם מורמים מעם, הם נדרשים לתת יותר ולשמש דוגמה. קורבנותיהם הגדולים מבטאים אחריות יתר ונדיבות יוצאת דופן. התורה אולי אינה שוללת שוויון בזכויות, אך היא מדגישה שהאחריות אינה שווה בין כולם. המבנה החברתי שבו לכל שבט יש נשיא אכן אינו שוויוני, אך הוא אינו מבטא עדיפות אלא נשיאה בעול ומחויבות גדולה יתר.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'