מאז תחילתו של תהליך שיבת ציון שרר מתח בין שתי מגמות שונות בתנועה הציונית, מתח שמקורו בזהות היהודית: האם אנו בעיקר תנועה לאומית המרוכזת בצרכיה שלה, או שתפקידנו הוא קודם כול הגשמתו של החזון האוניברסלי של "אור לגויים", להיות מודל מוסרי ואנושי לעולם כולו.
במבט ראשון נראה כי מאורעות ימינו מכריחים אותנו לבחור צד. האסלאם הפונדמנטליסטי, הטרור הרצחני ומשבר הזהות המערבי מעמידים את היהודי המודרני בפני הכרעה: האם הוא חלק ממאבקו הנחוש של עם עתיק ושנוא על הישרדותו מול עולם עוין, או שאין הוא מעוניין להזדהות עם מעשי עמו ולשאת את המחיר הנפשי והתיעוב העולמי, הנוצר עקב הפעולות המלחמתיות שהעם היהודי מוכרח לבצע על מנת להמשיך להתקיים.
אני סבור כי במבט עמוק, אם ננתח את המלחמה בישראל, את רחובות אירופה הבוערים ואת משבר ההגירה בארצות הברית, נגיע למסקנה כי מעולם לא היה צורך אוניברסלי עמוק יותר בבשורה הישראלית־לאומית. המסר היהודי יכול להאיר למערב המבולבל ואובד העצות אל מול אסלאם קיצוני ובטוח. השאיפות האוניברסליות והלאומיות אינן חייבות להיות סותרות, אלא יכולות להרכיב ביחד את התשובה לאחת השאלות הגדולות של זמננו: איך להתמודד עם הרוע, בלי להפוך להיות חלק ממנו.
אירופה הפרוגרסיבית של ימינו, לאחר שנפטרה מהפשיזם, מתקשה להבדיל בין לאומיות גזענית לבין זהות בריאה. כך, בשם "פתיחות" כביכול, והפחד המוצדק מעברה הרצחני, היא אפשרה לחוקי שריעה להשתרש בפרבריה, הפקידה את ביטחונה הלאומי בידי תקינות פוליטית ונטשה את עקרונות הנאורות שעליהם נבנתה, בכל צומת שבו עמדה מולה התנגדות אסלאמית נחושה. ליברליזם שאינו מגן על עצמו אינו ליברליזם אלא התאבדות שקטה, ונראה כי חלקים גדולים בחברה המערבית מעדיפים את ההתאבדות על פני הגנה עצמית ושימוש בכוח. נדמה שבעולמם של האירופים, שתי האופציות היחידות לניהול חיי מדינה הם או ליברליזם מופקר, או לאומנות עמוקה כפי שהיא מתבטאת היום בעליית מפלגות הימין החדשות באירופה.
ומנגד - ישראל. מדינה קטנה, מוקפת אויבים, מותקפת תדיר בתקשורת הבין־לאומית, ועדיין מצליחה להילחם באויב אכזרי ובאידאולוגיה של מוות, בלי לאבד את ערך קדושת החיים. במהלך המלחמה ישראל פועלת באופן עקבי ובנחישות יוצאת דופן מול טרור אסלאמי, ועדיין שומרת על עקרונות מוסריים. ישראל מבינה שהמוסר אינו מובנה רק מחמלה והימנעות מאלימות, אלא גם מהצורך להפעיל כוח ולהדוף את הרשע.
המערב, עייף ממלחמות ופגוע בנפשו, מדמה שלעמוד על עקרונותיו ולהילחם בקבוצת מיעוט אתנית (בינתיים) זה לחזור ל־1933. אך האמת הפוכה - דווקא כדי לא לשוב לשם, על המערב ללמוד מישראל: הוותרנות מול האסלאם לא הביאה לנו שלום, אלא את שבעה באוקטובר. פעולותיה של ישראל היום הן מגדלור מוסרי: חברה שצעיריה טסים מכל העולם על מנת להתגייס ולסכן את חייהם מצד אחד, אך סולדת מאלימות וקנאית לזכויות מצד שני, היא המודל שעל המערב לאמץ. היכולת להילחם בנחישות ברוע, מבלי להיטמע בו, להפעיל כוח בלי להפוך לאלים, היא האור שעלינו להקרין החוצה לאומות העולם. לא לאומנות קיצונית, ולא פרוגרסיביות שמוחקת את הגבולות, אלא זהות איתנה שמוכנה להילחם על ערכיה.
בעולם שבו ההגירה ההמונית מרסקת אופיין של מדינות ללא התנגדות, כאשר בארצות הברית שבים ועולים ניצנים של לאומנות אנטישמית, וכשאירופה עומדת בפני כיליון פיזי ורוחני, ישראל מציגה מודל שלישי: מדינה לאומית, עם רוב ברור, שמטפלת באיומים בכוח הזרוע. לפעמים, דווקא כשאתה נלחם ברוע, אתה מאיר. ישראל היא "אור לגויים" לא משום שהיא נמנעת מלהרוג, אלא כי היא מראה איך אפשר לא להתאבד.
הגיע הזמן שישראל תפסיק לגמגם ותראה בעצמה מורת דרך. אנו החברה המערבית היחידה המוכנה להילחם בעוז כצבא העם, ששיעור הילודה בה גבוה ושמאפשרת חופש מלא לאזרחיה. לא כל מלחמה מול פונדמנטליזם היא פשיזם, ולא כל גדר היא סימן לרוע. לפעמים, גדר היא שמירה על צלם אנוש.
הכותב הוא עורך דין, סמנכ"ל תנועת "המילואימניקים - דור הניצחון"