הפולמוס הציבורי בעניין "חוק הגיוס" מגיע על רקע גלי התנדבות שמבטאים את תחושת המחוייבות לתרום למאמץ הציבורי מול אתגרי המלחמה.
מול הקריאות לגיוס בני הקהילה החרדית, עומדת הטענה שציבור זה תורם רבות בהתנדבות בארגוני חסד שונים, ובכך הוא פורע את חובו לתרומה לציבור. אולם, נראה שיש קו מבחין בולט בין סוגי התרומה השונים, וכדי לעמוד על כך, כדאי לחזור לסוגי התרומה השונים מראשית המלחמה.
בפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התוודענו לתופעה מבורכת בה אזרחים רבים תרמו ציוד ליחידות הצבאיות, והצבא ניסה לכפות תהליכי "חיִוּל" של התרומות בשתי טענות: מבחינה מעשית, לצבא יש תו תקן לציוד, ונדרש לוודא שהחיילים מקבלים ציוד באיכות ראויה; מבחינה ערכית - החיילים יוצאים למילוי משימותיהם כשליחי המדינה, ולפיכך, הציוד צריך להיות מדינתי. מלבד הערך הסימלי שיש בכך, יש בכך גם היבט תודעתי: ככל שהציוד הוא ציוד אישי כך זיקת החייל למדינה עלולה להיפגע, והחיילים עשויים לחוש כצבא פרטי במקום כצבא ממלכתי.
תהליך החיוּל פותר בפועל את שתי הבעיות גם יחד: במהלך החיוּל מוודאים שהציוד תיקני, והפיכתו לציוד צבאי מחזירה את היחס בין החיילים שמקבלים את הציוד לבין הצבא כארגון ליחס של מקבל ונותן, ומחליש את הזיקה של החיילים לתורמים, גם אם ידוע לכל שהציוד הגיע לחיילים מידיים פרטיות. המעבר בין תרומה פרטית ישירות לחיילים, לבין תרומה למאגר הצבא וממנו לאותם חיילים עצמם הופכת את התרומה מתרומה לציבור לתרומה ציבורית, מתרומה שעוזרת לציבור לתרומה ששייכת לו.
ההבחנה הזו נראית לעיתים פחות ברורה ככל שמדובר על עצם ההתגייסות האישית לצורכי הציבור.
כך, מול הציפייה מבני הציבור החרדי להתגייס לשירות צבאי, עולה שוב ושוב הטענה שרבים מבני הציבור הזה מתנדבים בארגוני סיוע שונים, כדוגמת "עזר מציון", זק"א, "איחוד הצלה" ועוד. ההבחנה בין תרומה לציבור לבין תרומה ציבורית תסייע לנו להבחין בכך שלפנינו מקרה של "טענו חטים וענה לו בשעורים": השירות הצבאי הוא בבחינת "תרומה ציבורית", והמתגייס מפקיד את עצמו בידי הארגון הלאומי. לעומת זאת, המתנדב בארגוני ההתנדבות האזרחיים נשאר אדון לזמנו ובידיו נותרת החירות לבחור אם ומתי יתנדב, כך שהתנדבותו היא בבחינת "תרומה לציבור".
מעניין, ואולי לא חסר חשיבות, לציין שההבחנה הזו עתיקת יומין במורשת ישראל. מקורות מימי הבית השני מתארים אנשים פרטיים שתרמו לבית המקדש. לאור ההנחה שעבודת המקדש היא עניין ציבורי ולא פרטי, התעורר דיון בן דורות באשר ליחס שבין תרומה פרטית לעבודת המקדש לבין הקדשת התרומה לציבור על מנת שיגיע לשימוש כהנים ספציפיים. כך, המשנה שעוסקת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים קובעת סטנדרט מינימלי של ביגוד הכהן הגדול אותו יקבל מכספי הציבור, ומוסיפה שאם "רצה להוסיף - מוסיף משלו" (מסכת יומא, פרק ג, משנה ז), והתוספתא מספרת על אמהות שתרמו בגדים לשימוש בניהם הכהנים (מסכת יומא, פרק א, הלכות כא-כג). אלא שבמקורות מופיעה הגבלה חשובה לפיה התרומה אפשרית "ובלבד שתמסרנה לציבור" (תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים), כלומר, יש להקדיש את התרומה לציבור ואז להעביר לידי הכהן למענו נתרמה התרומה. כך, התרומה היא תרומה ציבורית, כזו השייכת לציבור.
הדיון ההלכתי העלה הבחנות חשובות, שיתכן ויכולות לתת השראה גם לדיון אודות התרומות לצבא והתרומה בשירות הצבאי. כך, לדוגמה, יש שהבחינו בין ציוד הקרבת הקרבנות לבין ציוד למלאכות מִשְנִיוֹת, ואחרים הבחינו בין קרבנות שמוקרבים בשם הציבור לקרבנות שמובאים בשם אנשים פרטיים. הבחנות אלה יכולות לכוון אותנו להבחין בין ציוד לחימה לציוד לוגיסטי, ובין ציוד שנתרם לטובת מענה לצרכים מערכתיים לעומת ציוד ת"ש שנתרם לשם נוחות הפרט.
כך או אחרת, בדיון אודות הגיוס לצבא סביר, ואולי אף ראוי, להחיל את אותו הלך מחשבה המבחין בין תרומה לציבור לבין תרומה ציבורית. החובה להקדיש לציבור את הקרבנות וכלי העבודה לצד הדרישה לחִיוּל של התרומות ליחידות הצבא מהוות קריאת כיוון להבחנה בין תרומה בארגוני התנדבות לבין שירות מכוח חוק שירות חובה. עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, להתנדבות, יש ערך מיוחד למחוייבות.
הכותב הוא חבר בארגון רבני ורבניות "בית הלל" ובתנועת "הנתיב השלישי".