מצווה יחידה ומיוחדת לדורות במהותה ובמיקומה בפרשתנו, בה נצטוו הכוהנים לשאת כפיהם ולברך את ישראל בברכת כהנים. 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם' [במדבר ו,כג] אומר רש"י: לא תברכם בחיפזון ובבהילות, אלא בכוונה ובלב שלם .
מבאר רבנו בחיי : מסר הקב"ה הברכות לכוהנים במתנה, שיהא כוח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה, ועם זו הרי הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה 'כֹּה תְבָרְכוּ', כך, בלשון הקודש, לא בתרגום ולא בתוספת פרשנות. 'כֹּה תְבָרְכוּ' - עד עתה קיבלו הכהנים עשרים וארבע מתנות כהונה, ולהן התווספה עתה 'ברכת כהנים'. כלומר עם ברכת כהנים יש לכהנים עשרים וחמש מתנות כהונה. ודרשו רבותינו: 'כֹּה תְבָרְכוּ' בנשיאות כפים, 'כֹּה תְבָרְכוּ' בלשון הקדש, 'כֹּה תְבָרְכוּ' בעמידה, 'כֹּה תְבָרְכוּ' בקול רם, 'כֹּה תְבָרְכוּ' פנים כנגד פנים, 'כֹּה תְבָרְכוּ' בשם המפורש.
הוסיף הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר , נכדו ותלמידו של רש"י, שיש כאן פניה של ה' אל הכהנים שיתפללו לה' שיברך את בני ישראל, כמו שמפרש 'יְבָרֶכְךָ ה'... 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם', היינו כאשר יברכו הכהנים לישראל בשמי ולא בשמם, אני אברכם. כח הכהנים הוא להעביר את ברכת ה' לעמו.
תחילה נצטווה על כך אהרון הכהן בפרשת שמיני - לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, וכאן בפרשתנו, ציווה שהכוהנים יברכו את ישראל לדורות, אהרן, בניו והכהנים שיבואו אחריהם עד עולם. כך הוא ברמב"ן, והוסיף כרש"י, שעל הכוהנים לברך את ישראל בכוונת הלב, לכך נאמר 'אָמוֹר' בכתיב מלא.
מצוה זו לברך חלה על הכהנים, אך גם על ישראל להתברך מפי הכוהנים. כך כתב רבי יהודה ירוחם פישל פרלא, בפרושו לספר המצוות לרבי סעדיה גאון. [מצוות עשה טז]. המצווה להתברך חלה רק על ציבור, על מנין ומעלה של אנשים, כי באין מנין, אין חובה כלל לשאת כפיים. עם זאת, אין חובה על ישראל לחזר אחר מצוה זו לקיימה, [ראה שו"ת חתם סופר בשם היראים או"ח כב].
אף על פי כן, זכורני כיצד הקפיד חברי מייסדה ומי שעמד בראשות ישיבת מורשה, הרב הלל פלסר זצ"ל, לחזר אחר ברכת כהנים. כל אימת שלא היה כהן בבית הכנסת שב'מגדל אשר', היה מחטט רגליו למצוא מניין בו היו כהנים כך שיוכל לשמוע את ברכתם. ראשית, ודאי עשה זאת כי זהו רצון ה' כמפורש בפסוקים, 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם'. שנית, כנראה הכיר את דברי רבי יצחק זילברשטיין, בספרו 'טובך יביעו', האומר שברכת-כהנים אינה נופלת מברכתו של כל צדיק, שכדי להתברך בה יכול יהודי לעשות לפעמים דרך ארוכה של מאות ואלפי קילומטרים, שהרי יש בה הכל בכל מכל כל.
'יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ'- יברכך בממון, ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. 'וְיִשְׁמְרֶךָ', שתהא עושה מצוות. 'יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ' - יתן לך מאור עיניים ור' נתן אומר, מאור שכינה. יאר פניך כך שתישא חן בעיני אלוקים ואדם. ' וִיחֻנֶּךָּ' - במשאלותיך, בדעה בבינה ובהשכל. 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ' - יעמיד ממך בנים בני תורה. 'וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' - שלום בביתך, שלום בכניסתך ושלום בצאתך, שלום עם כל אדם. אומרת המשנה בעוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום,שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'. [ג,יב]. רצון ה' שבניו יבואו לקראתו ככלי שלם ולא סדוק, כלי הראוי לקלוט את השלום בין אדם לחברו.
אומר מו"ר הרב אשר וייס ב'ברכת אשר' לפרשת ויקהל, שעל הכרובים שבקודש-הקודשים נאמר 'וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים' [שמות ל"ז, ח-ט]. נשיאת פנים מוזכרת בכרובים שבקודש-הקודשים, פניהם איש אל אחיו, כשישראל עושים רצונו של מקום, ובפרשתנו בברכת-כהנים הנושאים כפיהם פנים אל פנים אל מול הקהל. רמז למצוות שבין אדם לחברו שבלעדיהם אין האדם קרב אל הקודש.
זכות גדולה ניתנה לכוהנים להיות צינור ממקור השפע האלוקי, אך מאידך, אם כהן אינו עולה לדוכן ואינו נושא כפיו, עובר הוא בשלוש מצוות עשה, כך אומר רבי יהושע בן לוי במסכת סוטה [לח].:. אף על פי שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר על שלוש מצוות עשה, שנאמר: 'כה תברכו את בני ישראל', 'אָמור להם', 'ושמו את שמי'.
ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שהציווי על הכוהנים הוא לברך את ישראל בכל יום, בהם הרמב"ם בספר המצוות [מצוה כו], שנאמר: בדברים: 'לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים'. אין זו מצווה פשוטה. לא בקושי ליטול ידיים ולחלוץ מנעלים, אלא בחיוב המיוחד שיש במצווה זו והוא בציווי לברך את העם באהבה - בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. די אם מסיבה כזו או אחרת מתקשה הכהן לברך אחד מהקהל באהבה. באותו רגע נפסל הוא מלשאת כפיו בפני קהל זה. ולא עוד אלא שברכתו הינה ברכה לבטלה.
באשר לזמן המיוחד בו קורא הציבור מצווה זו. דומה כי לא בכדי פרשת נשא ובתוכה מצוות נשיאת כפיים, מצוות הכוהנים לברך את עם ישראל, נקראת תדיר מיד אחרי חג השבועות, אחרי מעמד הר סיני, בו דיבר הבוחר בעמו ישראל באהבה, ישירות אל העם הנבחר. ככתוב: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך'... עם אותה אהבה לכלל ישראל, מצווים הכוהנים להמשיך ולברך את כלל הציבור כולו, צדיקים בינוניים ורשעים. כפי שהיה במעמד הר סיני, אחדות כל העם, עם אחד בלב אחד. הכוהנים מצווים אפוא להמשיך להרעיף את אהבת הבורא לבניו כפי שזו באה לידי ביטוי הלכה למעשה ב'קדושת אהרון', ביחסו של אהרון לכל אחד ואחת מישראל, אוהב שלום ורודף שלום ומקרבם אל התורה.
גם מיקומה בפרשה של ברכת כהנים אומר דרשני. מיקומה הינו מחד בין פרשת הסוטה שסטתה מדרך הישר מטה והתירה לעצמה את האסור לה, מאידך, בין הנזיר שהתעלה מדרך הישר והזיר עצמו מן המותר לכל, לבין קורבנות הנשיאים אותם הם הקריבו לרגל חנוכת וקידוש המשכן. שנים עשר נשיאים שכל אחד הקריב קרבן זהה לחברו, אך ביקשה התורה, למרות שמילותיה ואותיותיה כידוע מדודות, להאריך ולפרט כל קרבן של כל נשיא, כדי שלא להפלות ולו אחד מהם. בתווך כתובה מצוות נשיאת כפיים של הכוהנים.
כי כשנושאים הכוהנים כפיהם, פותחים הם ומברכים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. קדשנו וציוונו לברך את כל עם ישראל בקדושה של אהרון, באהבה. באהבה של כל אחד ואחת מכלל ישראל. אהבה הכוללת את כל ישראל, מהחשודה שסטתה מחיי הקדושה שבנישואין, עד הנזיר שהתעלה והוסיף קדושה על המצווה, ובאהבה שווה לכל נפש כפי שהתורה מתייחסת בשיוויון מוחלט לקורבנו של כל נשיא ונשיא מכל שנים עשר נשיאי עדת ישראל.
זאת ועוד. לפנינו ברכה מול קללה. אומרת הגמרא בחולין קמא ע"א: גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה, שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים. בפרשת סוטה ציווה ה' למחוק את שמו הקדוש במים המאררים אותם היא שותה, כדי להביא עליה קללה. מנגד ציווה הבורא להביא ברכה על עושי רצונו בברכת כוהנים, בה הכוהנים שמים את שמו ית' על בני-ישראל כששכינה מדברת מתוך גרונם.
על פי ההלכה, אם היו רק כהנים בבית הכנסת, בכל זאת נושאים כפיהם ומברכים, כי מברכים הם את העם שבשדות. עצם אמירת ברכת-כוהנים בתפילה, ולא בזמן אחר, הינה על פי תקנת-חכמים [שאילתות קכ"ג], ועל פי ספר הכל-בו, יסודה בתקנת שלמה המלך [סי' יא]. כדי שהכוהנים יכינו עצמם כראוי לברך באהבה, מכינים הם עצמם מלבד אותה נטילת ידיים וחליצת המנעלים, בתפילה לפניה ובתפילה לאחריה. [סוטה לט.].
לפניה יאמרו: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהא בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם'. וכן הוא ברש"י במסכת סוטה . ולאחריה יאמרו: 'ריבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו - שהבטחת שתסכים על ידינו בברכה זו, כפי שנאמר: 'ואני אברכם'- 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל'. והקהל אף הוא מבקש שיהיה כלי ראוי כך שתחול עליו ברכת ה': 'אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל, חיים וברכה למשמרת שלום'. תפילה להצלחת ושמירת אותו שלום מבוקש, ממי שהשלום שלו, בתוך כל בית ישראל .
ברכת הכוהנים היא כה עוצמתית עד שחז"ל אומרים שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין הכוהנים המברכים לישראל המתברכים. כה חשובה היא עד שגם בהעדר כהנים, מזכיר שליח הציבור את הברכה ואומר: אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה, הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו, כהנים עם קדושיך, כאמור: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. [רמב"ם בהלכות תפילה טו,י].
הברכה מאיתו יתברך הינה מושלמת וככזו מחויב שתעבור דרך הכוהנים כשהם שלמים בנפשם ובגופם, ולכן בין היתר, מי שמלאו ידיו דמים, שרצח נפש, פסול, שאין קטגור נעשה סנגור. בנוסף, כהן בעל מום, יש אומרים שאף הוא לא יוכל לשאת כפיו לברכת כהנים, אך מהגמרא במסכת תענית [כז.] עולה שיוכל. טרם נעניתי על שאלתי בדבר חייל כהן שאיבד ידו במלחמה, האם יוכל לשאת כפיו עם פרוטזה. אבדן היד בקרב, מסמל על מצוינותו ומסירות נפשו של אותו כהן למען עמו וארצו, ולמען התורה בה מופיעה בפרשתנו מצווה נעלה זו, של ברכת כהנים, המקיימת הלכה למעשה קשר אמיץ בין הקב"ה, ישראל והתורה.
דומה כי משמרת משא הכהנים שפסקה עם הגיע המשכן למקומו, ממשיכה היא בברכת הכהנים את עם ישראל מדי יום, ובעז"ה, ירחיבו את משמרת משאם לכשישובו כהנים לעבודתם, לויים לשירם ולזמרם וישראל לנויהם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל