מאז שהלך לעולמו סבא שלי, הגאון רבי נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, ישנה תחושה אחת שאינה מרפה ממני.
היא יומיומית ומתמשכת, ועם זאת חריפה תמיד. התחושה שזכינו וסבא האריך ימים, וחי את חייו במלואם, ועדיין זה לא היה מספיק. לא השכלנו מספיק, ולא למדנו מספיק מדרכיו.
בימים אלה חוזרת שוב לזירת הסערה הציבורית השאלה בדבר גיורם של קטינים שמשפחתם אינה שומרת תורה ומצוות, והגעגוע לסבא חריף במיוחד. אינני אשת הלכה אבל אני יודעת שהדרך שסלל עבורנו סבא בסוגיה זו אינה הלכתית בלבד: היא ערכית, היא חברתית, והיא נוגעת גם בשאלות של מדיניות ציבורית.
היא דרך שמשרטטת חזון לזהותה של ישראל כמדינה יהודית. כשהיה פה איתנו צחקתי עליו מדי פעם שהסיבה האמיתית שהקים את מערך "גיור כהלכה" היא כיוון שרצה לחזור ולעבוד עם ילדים. זוהי הלצה נחמדה, והיא היוותה כיסוי חביב למציאות המצערת: בשל חוסר הנכונות של הממסד הרבני בישראל להתמודד עם בעיית נישואי התערובת החמורה העומדת לפתחנו, בחר סבא לקחת על עצמו התוויה של דרך הלכתית ומעשית לשמור על היהדות הישראלית בדורות הבאים.
בחירה זו של סבא מחדדת את המשמעות וכובד האחריות של רבנות ישראלית. מאז שהחלו לפעול בתי הדין של "גיור כהלכה", סוגיית הגיור הפכה למבחן מעניין לפוסקי ופוסקות ההלכה של דורנו, בנוגע ליכולת שלהם לשמר את התורה כערך מרכזי ורלוונטי בגיבוש זהותה הלאומית של ישראל.
מעבר לכך: האופן שבו הוא ערער את המונופול של הרבנות הראשית על ההגדרה מיהו יהודי במדינת ישראל, איפשר לכל אחד ואחת מאיתנו לבחור מחדש בזהותו היהודית. האם תהיה זו זהות בדלנית, או שמא זהות מחברת? האם היא תעשה אותנו סגורים בקהילותינו ומפולגים זה מזה, או שמא נוכל להיות שבטים שבטים העולים יחד לעם אחד? האם נרחיק מעלינו את שכנינו החיים בינינו, או שנכניס זה את זה תחת כנפי השכינה?
זכות גדולה היא לנו: סבא זצ"ל כבר הכריע בשאלה ההלכתית והציבורית של גיור קטינים, ופועלו כבר קיים בעולם. לא נותר לנו אלא להכריע בשאלה הפרטנית, האם יהודים רחמנים בני רחמנים הם? חלילה לנו מלהפנות עורף למי שעברו גיור כהלכה, קל וחומר כאשר הם מוכרים בעיני רוב הציבור כיהודים ממילא.
או כפי שאמר כבר סבא בלשונו שלו: "כשגוי אחד בא לשמאי ורוצה להתגייר אך נדחה, הוא הולך להלל, שמקבל אותו בסבר פנים יפות ומגייר אותו. לסנהדרין לא הייתה סמכות לפסול לא את פסיקתו של שמאי ולא את פסיקתו של הלל. כיוון שהלל קיבל את הגוי הזה כיהודי, הוא נעשה יהודי ואין כאן שום שאלה." (מתוך ריאיון במוסף שבת של מקור ראשון, אוקטובר 2017)
למרבה השמחה, הדרך שסלל סבא הולכת ומתרחבת. בהיעדרה של אחריות לאומית במסדרונותיה של הרבנות הראשית, הולך ומתערער המונופול שלה בשירותי הדת בישראל וחלופות הלכתיות אחרות נעשות נגישות יותר ויותר. בנושאים כמו כשרות ונישואין, המהפכה כבר איננה הלכתית אלא לצערנו פוליטית בלבד: באופן אבסורדי, ההתעקשות על מונופול הלכתי אחיד הופכת אותנו לכתות-כתות. ההתנגדות למונופול הזה, תוך לקיחת אחריות על מדינת ישראל של הדורות הבאים, מאפשר לנו לחזק את זהותה היהודית של החברה שבה אנחנו חיים, ושיחיו בה ילדינו ונכדינו. בארגונים וקהילות אלה יכולים גרים שגוירו בקטנותם להתקבל בקהל ישראל בלי שום בעיה, מתוך הבנה שאיתם - אנחנו חזקים יותר, טובים יותר, ויהודים יותר.
הכותבת היא אמונה קליין בר-נוי, מנהלת אסטרטגיה ומדיניות ציבורית בארגון חופות, העורך חתונות יהודיות כהלכה מחוץ לרבנות הראשית.