רות, אמה של מלכות, מלווה אותי לכל אורכו של שבוע-העבודה הקצר המסתיים עכשיו. אצלנו בחברון קוראים את המגילה ברוב עם בקבר ישי ורות שבמרומי תל חברון, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות של החג, ואולי לכן סיפורה המגילה ממשיך ללוות אותי אל תוך הדילמות של מלכות ישראל של ימינו.
איזה מאמץ אדירים, מאמץ מעשי וגם נפשי, מאמץ לגמרי לא פופולרי, עד כדי "ונפשי כעפר לכל תהיה" השקיע כל אחד מגיבורי המגילה כדי להגיע למילים המסיימות אותה: "וישי הוליד את דוד", כדי לקדם את מלכות בית דוד. איזה שותפות של ארץ ושמים, שותפות היסטורית, יצר המאמץ האדיר הזה בין מוביליו עלי אדמות ובין מלכו של עולם, כדברי המדרש: "בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשת את שלה, אמר הקב"ה: אף אני אעשה את שלי". ולאיזה מאמץ דומה נדרשים אנחנו, במציאות המורכבת של דורנו, בדילמות הקשות הקורעות אותנו, בבחירה הקשה בין מה שנכון למה שפופולרי ואלקטורלי, כדי להיות ראויים לאותה שותפות?
שוב ושוב מתדפקות על דלתנו הדילמות המייסרות. אמש, עם התקיפה העוצמתית של צה"ל בדאחיה ועין קאנא, נזכרתי בדילמה שהיתה מנת-חלקנו ערב ההסכמה להפסקת האש בדרום לבנון. האם להצביע נגד? או להצביע בעד בתמורה לשיפור סעיפים במכתב-הצד של נשיא ארה"ב, כדי להבטיח שהפסקת האש אכן תאפשר לצה"ל להמשיך ולהפעיל עוד ועוד אש כנגד כל נסיון התעצמות של החיזבאללה?
בחרנו, כידוע, באפשרות השניה, נאבקנו עליה, וניסינו כמיטב יכולתנו גם להסביר אותה ציבורית. הרבה יותר קל, פופולרי פשוט להצביע וגם לדבר בלהט נגד. בחרנו בדרך הקשה והמורכבת, שאני בטוחה שהיתה גם הנכונה. התקיפה אמש, כמו רבות אחרות כמעט מידי יום - מוכיחה זאת. השיקום המתקדם של ישובי הצפון, והנסיעה שלי עכשיו, ברגעים אלה ממש, לעשות שבת באחד מישובי הגבול, כדי לסייע בקליטתו של גרעין מתיישבים נוסף - מוכיחה זאת. אבל כמה קשה היה לקבל את ההחלטה אז, בניגוד לדעה הרווחת, מתוך הבנה שיש צמתים בהם צריך להעדיף אחריות היסטורית על פופולריות…
זו כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות. כך הכרענו גם בדילמת עסקת החטופים הראשונה, כשהצבענו בעד אחרי שהבנו שדווקא זה מה שיאפשר את המשך המלחמה; כך הכרענו בדילמת העסקה השניה, נוראת-המחירים, כשבמקום לפרק את הממשלה החתמנו אותה על התחייבות לא להיכנע לחמאס וכן לחזור ולהילחם עד להשגת כל יעדי המלחמה; כך הכרענו בדילמת הסיוע ההומניטארי, כשבמקום סתם להתנגד - המצאנו ודחפנו בכל הכח את הסטארט-אפ של ההפרדה ההומניטארית, שמתחיל להתברר כגיים-צ'יינג'ר. בכל צומת כזו נהגנו לפי מודל בועז, רות, ונעמי. המודל הלא-פופולרי. עשינו מה שחשבנו שנכון היסטורית, מדינית, בטחונית, גם אם זה ממש לא מתגמל אלקטורלית.
גם בשבוע-העבודה הקצר שמסתיים עכשיו, וגם בזה שממתין לנו אחריו, נתמודד עם דילמה קשה, בין הפופולרי-לכאורה ובין הנכון והמתחייב לעת הזו. כולי תפילה שנדע כולנו לעמוד בה. לעמוד איתן גם מול קמפיינים שודאי יגיעו להקשות עללינו את העמידה הזו. להיות ישרים עם עצמנו ועם בוראנו ולדעת שאנו ניצבים בצומת היסטורית שבה בכוחנו-שלנו לקבוע את עתיד המערכה, וממילא גם את עתיד המדינה. ולעשות זאת בלב שלם. אולי גם קרוע, אבל שלם.
"אמר רבי יצחק: כשאדם עושה מצוה יעשה בלב שלם, אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" - בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו; אילו היה יודע אהרן שהכתוב מכתיבו "וראך ושמח בלבו" - בתופים ובמחולות היה יוצא; אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו "ויצבט לה קלי" - עגלים פטומות היה מאכילה" - דברי מדרש תנחומא על גיבורי מגילת רות, כמו גם על גיבורי-עבר אחרים שבהחלטותיהם קבעו את ההיסטוריה - תקפים גם לימינו, וגם לנו.
כך ממשיך המדרש: "רבי כהן ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי: לשעבר אדם עושה מצוה - נביא כותבה, ועכשיו, אדם עושה מצוה - מי כותבה? - אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב…" - צומת היסטורית דרמטית לפנינו. קל מאד לטעות ולהידרדר בה. קשה, מאתגר, ואולי לא פופולרי לעמוד בה איתנים. אבל זו האחריות שלנו, ועלינו למלא אותה נכונה.