כשהייתי בת חמש, אבי האהוב, וורקו ינוודג' תמנו - בן 94 כיום, ייבדל לחיים ארוכים - לקח אותי להפגנה מול הכנסת. זה היה שנתיים לאחר שעלינו לארץ, במבצע משה - העלייה הגדולה הראשונה של יהודי אתיופיה.
אלפי יהודי אתיופיה, ואנחנו בתוכם, יצאנו להפגין לאחר שנחשפנו לכך שבניגוד לפסיקתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הממסד הרבני - ובהם רבנים בכירים - הטילו ספק ביהדותם של בני הקהילה. בעקבות כך, נדרשנו לעבור גיורים, תוך ניצול תמימותנו כעולים חדשים.
ההשפלה, הפגיעה והביזוי הובילו לאמירה ברורה מצד הורינו וסבינו באותם ימים: "נחיה כיהודים באתיופיה - ולא כספק יהודים בישראל".
הייתי צעירה מדי כדי להבין את מורכבות הסוגיה והכאב, אך הזיכרון נחקק בי לעד. אני עומדת לצדו של אבי, מול מנורת הכנסת, ואלפים סביבנו מסרבים לעזוב את המקום במשך שבועות.
סבי שימש כ"קייס" - רב קהילה ומנהיג רוחני - וכך גם הדורות שלפניו. דורי דורות שמרו על תורת ישראל והגחלת היהודית. על כך לא יכולנו להתפשר. זה היה עבורנו בבחינת "יהרג ובל יעבור". בסופו של דבר, הממסד התקפל, וההתנהלות המבזה הופסקה - לא מרצונו, אלא בלית ברירה. ההיסטוריה נכתבה.
המאבק ההוא, והזיכרון ממנו, ליוו אותי לאורך חיי, וחיזקו בי את ההחלטה להילחם על זכויות, לא לוותר על האמת, לזכור את מוסר אבי - ולא לנטוש את תורת אמי.
בשנה וחצי האחרונות סגרתי מעגל. החלטתי, כחברת כנסת, להתמודד לתפקיד בוועדה למינוי דיינים ולגוף הבוחר של מועצת הרבנות. זאת בליווי ובתמיכה גדולה של יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ - לו תודתי הגדולה.
תחילה כיוונתי לוועדה למינוי שופטים, אך אין מקריות בעולם. התגלגלתי לוועדה למינוי דיינים, ומיד חשתי שליחות עמוקה:
כבת גאה לעדה האתיופית - הראשונה שזכתה לכהן כחברת הוועדה הבוחרת דיינים לבתי הדין האזוריים ולבית הדין הגדול;
כאישה המאמינה בשוויון ערכי;
וכמי שחונכה לקדם לימוד תורה - תוך שמירה על העם והארץ.
תהליך מינוי הדיינים נמשך כשנה וחצי - תהליך מרתק, בו זכיתי להכיר תלמידי חכמים, דיינים ותלמידי ישיבות - חלקם בתחילת דרכם, ואחרים ותיקים ובעלי שיעור קומה.
כנציגת האופוזיציה, הבנתי שכדי להשפיע באמת, עליי לחבור לאנשים טובים. כך התחברתי לעו"ד לירז רוש ולעו"ד יצחק גורדון - נציגי לשכת עורכי הדין - שהפכו לשותפי לדרך, ולחבריי לחיים.
בכל ראיון שערכנו עם מועמד לדיינות, הרגשתי חובה לשאול: מה עמדתו בפרשת יהדות אתיופיה? כיצד הוא פוסק בסוגיות של נשים עגונות? מה יחסו לעולים חדשים?
התרגשתי כשבני הקהילה האתיופית, תלמידי ישיבות, התקשרו בשמו של רב נערץ, כדי להמליץ עליו לדיינות. התרגשתי להניח כתר על ראש בני קהילתי - לא מתוך תחושת קיפוח, חלילה, אלא מתוך תחושת תיקון. להעביר מסר חשוב: היזהרו בבני עניים, וכבדו את כל חלקי העם.
אני קטונתי, אך הדאגה לחלשים, לנשים ולעולים - ובהם בני העדה האתיופית - כמו גם השירות בצה"ל וההגנה על מדינת ישראל, הם נר לרגליי.
בתחילת הדרך אמרו לי: "אין לך סיכוי למנות דיינים - את באופוזיציה." נאמר לי ולחבריי כי תפקידנו יהיה רק להצביע בעד או נגד הצעות שמגיעות מהקואליציה.
אבל דרכי ההשגחה אינן צפויות. הרב הראשי הרב דוד יוסף, בנו של מרן עובדיה יוסף, הגיע בלב פתוח - יחד עם שר הדתות מיכאל מלכיאלי - לנהל איתנו שיח ומשא ומתן: חבריי בלשכת עורכי הדין ואנוכי, על מועמדים ראויים לדיינות.
היו עליות ומורדות. היו הסכמות, ואחריהן מחלוקות, אך בחרנו ללכת בדרך ישרה ולהשפיע. כמו שאומר חברי עו"ד יצחק גורדון: "סור מרע ועשה טוב".
"סור מרע" - דאגנו מאחורי הקלעים להורדת מועמדים בלתי ראויים. הצלחנו - גם אם לא בכל. כך גם בבחירות למועצת הרבנות.
השפענו כך שמועמדים שאינם מקושרים יזכו למינוי, ושמספר משרתי צה"ל ומילואים במערכת הדיינות - יוגדל באופן חסר תקדים, גם בבתי הדין האזוריים וגם בבית הדין הגדול.
הצלחנו לקדם מינוי של לפחות שבעה דיינים בזכות הדרך המשותפת שבחרנו - ובתוך כך, נכתב גם פרק של היסטוריה: שלושה דיינים - לוחמים ששירתו בצה"ל - יתמנו לראשונה לבית הדין הגדול!
המסר ברור. ואני גאה מאוד בתוצאה. מעגלי הזהות שלי תמיד נוכחים בשליחות הציבורית שלי. וכמו שנאמר: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - ובמקרה שלי: הולכת, בהחלט.
ברכות חמות לכל הנבחרים לבתי הדין. שתזכו לשליחות נאמנה למען עם ישראל כולו.
תודה לרבנים הראשיים, לשר הדתות מלכיאלי, ללירז, ליצחק, לחבריי לוועדה - ולבני גנץ על האמון.