פרשת נשא מציגה בפנינו בסופה שתי פרשיות מרכזיות. ברכת הכהנים, הברכה הקדושה ביותר הנאמרת על ידי הכהנים לעם מידי יום ביומו, והנאמרת בכל ערב שבת בברכה שמברך האב את ילדיו, ופרשת קורבנות הנשיאים, המלמדת אותנו על כוחה של האחדות והוויתור על ההבלטה האישית למען הכלל.
ברכת הכהנים: מקור הברכה והקדושה
ברכת הכהנים היא אחת מהברכות החשובות והמרכזיות ביהדות. הברכה המשולשת "יברכך ה' וישמרך" היא ביטוי לרצון ה' לברך את עמו ישראל באהבה באמצעות שליחיו המוסמכים - הכהנים. המבנה המיוחד של הברכה, העולה במספר המילים והעולה בעוצמתה, מסמל את ההתקרבות ההדרגתית בין הקדוש ברוך הוא לבין עמו.
הברכה הראשונה עוסקת בצרכים הגשמיים - ברכה ושמירה. השנייה מתקדמת לרמה הרוחנית - הארת פנים וחנינה בעקבותיה. השלישית מגיעה לשיא - נשיאת פנים של ה' (אף שנאמר "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא... אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד") ושלום בעקבותיה. מבנה זה מלמד אותנו שהאדם זקוק לבסיס גשמי יציב כדי שיוכל להתעלות רוחנית, ורק לאחר מכן להגיע לשלמות של שלום פנימי וחיצוני. הכהנים, כמתווכים בין הקדוש ברוך הוא לבין העם, מעבירים ברכה זו בקדושה ובטהרה, ובכך הופכים להיות כלי לביטוי האהבה האלוהית כלפי ישראל. על כן אם אחד מהם שונא למי מהקהל אין הוא רשאי לברך ברכה זו.
פרשת קורבנות הנשיאים: החזרה המכוונת והמסר הנסתר
אחת השאלות המעניינות ביותר בפרשת נשא נוגעת לפרשת קורבנות הנשיאים הנמצאת בפרק ז' בספר במדבר. התורה מקדישה שמונים וארבעה פסוקים לתיאור קורבנות זהים לחלוטין שהביאו שנים עשר נשיאי השבטים לחנוכת המזבח. השאלה הברורה היא: מדוע התורה, שכידוע אינה מבזבזת מילים לשווא, חוזרת על אותו תיאור שוב ושוב במקום לפרט את הקרבן פעם אחת ולומר שכל הנשיאים הביאו אותו דבר?
התשובה לשאלה זו מגלה עומק רב במחשבה החינוכית של התורה. הרמב"ן מסביר כי הנשיאים הסכימו ביניהם להביא את אותו קרבן בדיוק כדי להבליט את האחדות ולשלול תחרות ביניהם. זו גם הסיבה לחזרה של התורה על קרבנו של כל נשיא - על מנת שאף אחד מהם לא ייראה מכובד יותר מחברו. החזרה המכוונת היא אמצעי חינוכי המדגיש שלמרות שאין חידוש בפירוט החוזר על עצמו, התורה נותנת לכל נשיא את מקומו דווקא משום שכל אחד מהם ויתר על הרצון הטבעי להבליט את עצמו ועשה מעשה המבטא את אחדות העם.
היכן רעיון זה פוגש אותנו היום?
המסר הזה פוגש אותנו בעוצמה גם במציאות חיינו. בעידן שבו ההצלחה האישית, הרושם הציבורי והתחרותיות החברתית נוכחים כמעט בכל תחום - קל לאבד את רוח הפשטות, הענווה והאחווה. לו היינו מאמצים את דרכם של נשיאי השבטים, אשר וויתרו על הצגת ייחודיותם לטובת ברית אחדות, ייתכן והיינו מגלים מחדש את ערכה של הצניעות, ואת הכוח שבפשטות. תקופת הקורונה שימשה עבור רבים מראה ערכית: אירועים צנועים, חתונות קטנות ויומיומיות, לא רק שלא פגעו באיכות השמחה - אלא חידדו את ערכה. ואף על פי שחווינו זאת - נראה כי שבנו למסלולי הראוותנות ואנו מסרבים ללמוד את מה שהמציאות לימדה: דווקא מתוך אחדות ושוויון - מתאפשרת ברכה. צאו וראו את בנות שילה היוצאות כולן בבגדי לבן...
הרקע ההיסטורי והמסר החינוכי
חז"ל מספקים רקע נוסף ומעמיק להבנת מעשה הנשיאים. לפי המדרש, קורבנות הנשיאים מהווים תיקון לכישלון קודם: "אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה" (רש"י במדבר פרק ז, ג).
האמירה "יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין" יכולה לנבוע ממניעים שונים: מנהיגות אחראית הדואגת שלא יחסר דבר, או מתוך התנשאות וחיפוש כבוד. הנשיאים למדו מטעותם והבינו שהמנהיגות האמיתית היא זו הפועלת למען הכלל ולא למען הכבוד האישי. כתיקון לטעותם, החליטו הנשיאים בשלב הבא להביא קרבן שווה ובכך להימנע מהבלטת יחודיותם האישית.
הרמב"ן מוסיף רובד נוסף להבנת פרשת הנשיאים באומרו שהחזרה על קרבנו של כל נשיא נבעה גם משום שכל אחד מהם העניק משמעות אחרת לקרבן והיו לו כוונות אחרות בזמן הקרבתו. משמעות הדבר היא שלמרות האחידות החיצונית, כל נשיא יכול היה לשמור על זהותו הייחודית ועל הכוונות הפרטיות שלו. זהו איזון דק ומדויק בין האחדות הנדרשת למען הכלל לבין השמירה על הייחודיות האישית והשבטית.
המסר לדורות
קורבנות הנשיאים מהווים את קריאת התורה בחנוכה, ויש הנוהגים לקרוא את קרבנותיהם גם בימי ניסן. החזרה המתמדת על הפרשה במהלך השנה מחזקת את המסר החינוכי שלה ומזכירה שוב ושוב את חשיבות האחדות והוויתור על הבלטת האני למען הכלל.
דווקא בימים אלו, שבהם עם ישראל חווה מלחמה, סבל ואובדן, והקרע החברתי חותך לעיתים עמוק יותר מהסכין הפיזית של אויבינו - קריאת התורה של פרשת נשא מהדהדת בקריאה רועמת: חזרו אל השורש. אל האחדות. אל היכולת לפעול יחד למרות השוני, מתוך ענוה, מתוך הבנה שיש לנו ייעוד משותף וגורל משותף.
גם הציר שבין קורבן הנשיאים לברכת הכהנים מגלה תובנה עמוקה: כאשר העם כולו מקריב מתוך ענווה, מבלי לחפש את הייחוד וההבלטה האישית - אזי זוכה הוא לברכה עליונה מן השמיים. ברכת הכהנים באה כתשובה שמיימית למעשה האחדות הארצית. זו ברכה שניתנת על ידי הכהנים באהבה, וכפי שנאמר בזוהר הקדוש (נשא קמז ע"ב): "כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה, לא יפרוס ידוי לברכא לעמא, (כל כהן שאינו אוהב את העם או העם לא אוהבים אותו - לא יפרוש ידיו לברך את העם). העם שמתאחד סביב קרבן אחיד - נענה באור פניו של ה' ומקבל את ברכתו באהבה.
להצלחת עם ישראל במערכתו, ולע"נ מור אבי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה.