בחודשים האחרונים, צל כבד מרחף מעל ישראל, הקהילות היהודיות בעולם ורבים מתושבי המזרח התיכון.
הדיווחים על כך שממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, שחזר לבית הלבן, מנהל מגעים מחודשים עם איראן בנוגע להסכם גרעין, מעוררים דאגה לא מבוטלת. החשש מפני חזרה להסכם שיכשיר למעשה את המשך פיתוח התוכנית הגרעינית האיראנית, מסמן עבור רבים איום ישיר על קיומה של מדינת ישראל ועל יציבות האזור כולו.
ואולם מתחת לפני השטח, ייתכן כי התמונה מורכבת בהרבה. גורמים המכירים את התנהלותו של טראמפ סבורים שהוא לא חוזר על טעויות העבר - והוא לא ניגש למו”מ במטרה לרצות את טהראן. להפך: יש המזהים במהלכיו טקטיקה מחושבת, כמעט כמו משחק שחמט.
מי שמוביל את המגעים הוא וויטקוף, נציג מוערך של טראמפ, המשמש גם כמתווך במגעים על השבת החטופים הישראלים וסיום הלחימה בעזה. על פי הערכות, טראמפ שואף להשיג הישגים שיחזקו את מעמדו ההיסטורי, ואולי גם יובילו לפרס נובל לשלום. אך הדרך לשם, כך נדמה, אינה מתבססת על ויתורים - אלא על ניסיון לייצר לגיטימציה בינלאומית לצעדים תקיפים יותר.
לפי ניתוחים שונים, טראמפ מזמן את האיראנים לשולחן המו”מ לא משום שהוא מאמין בכנות כי יסכימו לצמצם את תוכניתם הגרעינית באופן מהותי, אלא מתוך הנחה שהמו”מ ייכשל. סירוב איראני לוויתורים דרמטיים - עצירת ההעשרה, פיקוח אפקטיבי וסגירת אתרי מפתח - עשוי לשמש את טראמפ כדי להוכיח לעולם כי עשה כל שביכולתו להימנע מעימות.
כישלון כזה יאפשר לו לטעון ללגיטימציה להקמת קואליציה בינלאומית רחבה. לא מהלך חד-צדדי אמריקני, אלא ניסיון לשחזר את נוסחת “קואליציית הרצון” שפעלה בעיראק ב-2003: צירוף של מדינות נאט”ו, בהן בריטניה וצרפת, יחד עם שותפות אזוריות מהאמירויות, בחריין ואחרות, וכמובן - ישראל.
בעיני חלק מהפרשנים, המטרה המסתמנת אינה רק עצירת הגרעין - אלא גם ערעור היציבות של משטר האייתולות. איראן של השנים האחרונות אינה חסינה מבפנים. מחאות חוזרות ונשנות, מחאה חברתית נרחבת ואופוזיציה אזרחית תוססת מעידים על חוסר שביעות רצון גובר. עם זאת, יש להיזהר מהסקת מסקנות חפוזה: אופוזיציה קיימת, אך היא טרם הוכיחה יכולת לאתגר את המשטר באופן ממשי.
לנוכח זאת, סבורים כמה מומחים כי במקביל ללחץ צבאי, ייתכן וטראמפ ישקול קידום אסטרטגיות עקיפות: חיזוק ארגוני אופוזיציה, סיוע חשאי והגברת הלחץ הכלכלי והפוליטי מבית ומחוץ.
במילים אחרות: ייתכן שטראמפ מהמר על מהלך כפול - ניסיון דיפלומטי שמטרתו לא רק לייצר תדמית בינלאומית אחראית, אלא גם להכין תשתית לצעדים צבאיים וכלכליים מקיפים יותר, אם וכאשר הדיפלומטיה תיכשל.
ישראלים ויהודים המוטרדים מהשיחות עם טהראן צריכים אולי לשקול אפשרות נוספת: שטראמפ אינו מפקיר את ישראל - אלא פועל לפי אסטרטגיה מורכבת, שמטרתה להביא לסיום איום הגרעין האיראני בתנאים בטוחים יותר ובלגיטימציה רחבה יותר מאשר בעבר.
בסופו של דבר, במזרח התיכון לא שופטים מנהיגים על פי הכוונות אלא על פי התוצאות. ניסיון לנהל רושם דיפלומטי עשוי לקנות זמן והבנה בינלאומית, אך לא יבטיח את ביטחונם של ישראל ושכנותיה אם ייכשל. הצלחת האסטרטגיה שטראמפ מהרהר בה - אם אכן זו תוכניתו - תימדד לא בפרס נובל, אלא בשאלה האם איראן תיוותר בלי פצצה גרעינית ובלי יכולת לאיים על האזור כולו.
האם האסטרטגיה הזו תצליח? מוקדם לקבוע.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי.