הארץ מלאה מתווים לגיוס החרדים. כל גנרל, פרופסור, שר או חבר כנסת לשעבר מציג תכנית משלו שתפתור את הסוגיה שבמשך 77 שנות קיומה של ישראל לא נפתרה.
מאחר ורבים כל כך מציעים הצעות ומתווים מתווים, אני מקווה שלא תכעסו אם גם אני אזרוק לתוך הקלחת את הצעת השנקל שלי, וזה הולך כך:
בחודשים שאחרי פרוץ המלחמה, התקופה בה המראות, הקולות והריחות המזוויעים מיום הטבח ומהקרבות שבאו לאחריו, גרמו לרבים, גם במגזר החרדי, להבין את גודל השעה וההכרח, לסגור את הגמרות ולצאת לסייע בכל דרך לעם ישראל בצרתו הנוראה. ראינו איך גם מי שנותרו בבית המדרש ייחדו את לימודיהם לעילוי נשמת אחינו הנרצחים והנשרפים ובתפילה לשלום הלוחמים והשבת החטופים. מתנדבים חרדים ירדו לשטחי הכינוס לחזק, לחבק ולבטא בכל דרך את שייכותם למערכה הלאומית. ראינו במו עינינו איך עוד ועוד צעירים חרדים מקבלים רוח גבית נדירה מהקהילה והמשפחה ומתייצבים בלשכות הגיוס.
נכון, היו רבנים חשובים שהביעו התנגדות עזה מיומה הראשון של המלחמה ותקפו אפילו השתתפות של בחורי ישיבות בהלוויות החללים ובביקורי פצועים בבתי החולים. היו גם כאלה, אך התחושה הכללית הייתה של רוח אחרת. עם זאת, כחלוף מספר חודשים היא הלכה והתפוגגה וכל מחנה שב לעמדותיו ולמבצריו.
מה קרה בעצם, ומדוע? יש לכך אינספור פרשנויות ומחשבות ואין כאן המקום להאריך בכך. הנדברים ידועים ומוכרים, וחלקם אפילו נכונים. אני מבקש להעלות כאן חשש שככל הנראה קיים בקרב ראשי הציבור החרדי, ומתוך העלאת החשש הזה לנסות ולהציע תחילתו של פתרון.
יש סיבה לכך שדעתם של בכירים ורבנים במגזר החרדי שינו את עמדתם מאז ימי ראשית המלחמה. רבים מהם אומרים שלו היה מדובר בגיוס לאירוע מלחמתי קצוב וקצר יתכן והיו מקבלים ואולי אפילו מעודדים גיוס, לא מטעמים ציוניים ואפילו לא מטעמי מלחמת מצווה שעליהם חלקם חלוקים, אלא מטעמים הלכתיים פשוטים ומוכרים של 'לא תעמוד על דם רעך' ו'עזרת ישראל מיד צר'. הציוויים הבסיסיים הללו לא נעלמו מעיניהם של גדולי התורה החרדיים. לעומת זאת, כאשר מדובר בחקיקה שתכריע את מעמד בחורי הישיבות מכאן ואילך, כלומר גם לימים שאחרי המלחמה ועוד שנים רבות אחר כך, הם חוששים, ובצדק בראייתם, מקריסה או נגיסה משמעותית בעולם הישיבות. גיוס לצורך מלחמה ניתן לקבל בראייה החרדית, אבל להכריע את גורל עולם התורה לשנים הבאות, זה כבר משהו אחר לחלוטין.
סביר להניח שתפיסה זו מקוממת רבים בציונות הדתית הרואים את ההתגייסות לצה"ל מצווה לכל דבר, אך בשורות אלה אין בכוונתי להיכנס לפולמוס המוכר והידוע, אלא להתבונן על הסוגיה מנקודת מבטם של ראשי הציבור החרדי ומתוך הבנת תפיסת עולמם, גם אם אני הקטן (והבלתי רלוונטי) אוחז בשיפולי גלימותיהם של גדולים אחרים החלוקים עליהם.
מאחר וכך ולאור כל זאת, אני מבקש להעלות כאן ראשיתה של הצעה:
גיוסם של כלל בחורי הישיבות יהיה ממוקד לשעת חירום ומלחמה. אך מאחר ולא ניתן ברגע אחד של מלחמה להקפיץ מהישיבות את מי שמעולם לא אחזו בנשק, לא רצו עם קרמי על גופן ולא עטו קסדה על ראשם, יוחלט כל כלל בחורי הישיבות (כן, כולל אלה שתורתם אמנותם) יעברו מסלול הכשרה ראשוני של בין חודשיים לארבעה חודשים, על מנת שברגע האמת יוכלו להיחלץ חושים לעזרת ישראל מיד צר. ניתן לקבוע שגיוס בסיסי זה יתבצע בין גיל 18 לגיל 20 כמוקבל בעולם המכינות. אורכה של תקופת ההכשרה יותאם על פי התפקידים השונים, ולאחר תקופה זו ישובו בחורי הישיבות שתורתם אמנותם לספסלי הישיבה. בשעת חירום ומלחמה, עליהם תכריז הממשלה כחוק, ישובצו הבחורים והאברכים ביחידות רלוונטיות שיוקמו על פי סטנדרט חטיבת החשמונאים.
האם תקופת ההכשרה תגרום לחלק מהבחורים להחליט שאפיק השירות מוצא חן ביניהם והם רוצים להאריך אותו לתקופה מלאה? יתכן שכן. האם בעקבות כך יסתגל הציבור החרדי לראות את בחוריו לובשים מדים ובכך יחול אט אט שינוי גישה מגזרי ביחס לצבא? בהחלט יתכן שכן. סביר להניח שהדבר יהיה תלוי בעמידת הצבא בהבטחותיו לציבור זה.
פרט חשוב נוסף - מאחר וערך השוויון פשט בארצנו וניתן לשער שבשמו ימשיכו ארגונים כאלה ואחרים לחרחר עתירות לבג"צ, ייקבע כי גם במגזר החילוני יוקמו מסגרות ישיבתיות דומות העוסקות בלימוד זהות ומורשת היהדות ומדינת ישראל. מדינת ישראל תכיר בערך לימוד הזהות הישראלית כשם שהיא מכירה בערך לימוד התורה (כן, כן, להבדיל, אני יודע, ובכל זאת, למען האיזון הקדוש גם זה נצרך).
סביר להניח שרוח הלימוד שם תהיה שונה בתכלית מזו שבישיבות, ואולי יימצאו שם גם תכנים שיכעיסו ארגונים כאלה ואחרים בציונות הדתית, ובכל זאת, מסגרות לימוד שיעמיקו בהגותם של ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, א.ד. גורדון, הרצל, ז'בוטינסקי ואחרים, יוכלו לתרום להעמקת השיח הציוני בישראל. לבוחרים באפיק זה חשוב להזכיר שמדובר במנגנון של 'לימודם אמנותם'. מעמיקים בתורת כצנלסון, אבל כל יום וכל היום, על כל המשתמע מכך. לא עוקצים עבודה מהצד ולא מקמבנים נוכחות חלקית בישיבה החילונית. יושבים ולומדים.
ההצעה המובאת כאן לא מושלמת ובוודאי שלא תכפיל מיידית את שורות הצבא בלוחמים מקרב בני הישיבות, אבל אני לא רואה שום מתווה אחר שמצליח לעשות זאת. קשה לראות בכליאתם של עשרות אלפים או מניעת רישיונות נהיגה וכרטיסי טיסה מהם, פתרון מזהיר במיוחד. כאן אנחנו מקבלים את כלל בחורי הישיבות ערוכים ליום מלחמה ומשובצים ביום מלחמה, כאן רבני הישיבות מקבלים אותם בחזרה להיכלי התורה רגע לאחר סיומה של המלחמה. איזון מסוים שכזה.