"מי שמבקש לדעת איפה ובגלל מי נחטוף את 7 באוקטובר הבא, יכול להפנות את מבטו לשתי זירות שממעטים לדבר עליהן: הר הבית ואיו"ש. בשתיהן מתחוללים שינויים היסטוריים" - כך פותח נחום ברנע את מאמר התבהלה השגרתי שלו הבוקר ב'ידיעות אחרונות', תחת הכותרת 'נורמליות כבושה'.
מאמר שכל תכליתו באמת זריעת תבהלה בקרב הקוראים, שהוא אפילו לא מנסה לטשטש אותו: "בשתי הזירות האלה הממשלה חותרת במודע לפיצוץ. הסופה אולי רחוקה, אבל זרע הפורענות נזרע. לממשלה שלנו יש קונספציה".
כמו בחלק גדול ממאמריו של ברנע, הפרשנות לעובדות, שגם אותן הוא מביא לא פעם באופן מגמתי, תלושה מהמציאות, הפוכה ממנה ב-180 מעלות.
נתחיל בהר הבית. ברנע מתבסס על מחקר שפירסם באחרונה מכון ירושלים, בחתימתו של ההיסטוריון אמנון רמון, הסוקר את השינויים בהר במהלך המלחמה. אבל רוב השינויים שהוא מביא בכלל לא התרחשו בזמן המלחמה. ולא צריך בשביל זה שום מחקר. אם ברנע היה קורא את העיתונות המגזרית, כולל 'ערוץ 7', הוא היה למד שכבר לפני חמש שנים, עוד בתקופת כהונת גלעד ארדן כשר לביטחון פנים, הותרו ביקורים המוניים על ההרף והותרו תפילות במניין, גם אם ללא תשמישי קדושה. השר בן גביר, ייאמר לשבחו, חיזק את ההיתרים הללו והרחיב אותם להתרת השתחוויות והשתטחויות. הנפת דגלים, בניגוד לדברי ברנע, עדיין לא הותרה.
והנה, הפלא ופלא - למרות שכבר חמש שנים לפחות יהודים מתפללים במניין שחרית ומנחה, כולל בראשי חודשים ובחגים (למרבה הצער - לא בימי שישי ובשבתות), והמונים פוקדים את ההר, ומחבלי הוואקף לא מורשים להפריע ולעכב את הפעילות הזו - השקט על הר הבית נשמר לכל אורך התקופה הזו. גם בימים הכי סוערים של מלחמת שמחת תורה. וברנע, אפשר להבין אותו, מתוסכל מכך. מתוסכל מהעובדה שהערבים לא מספקים לו את הסחורה של מהומות והתפרעויות. כל מה שנשאר לו הוא אזהרות סרק מפני "7 באוקטובר הבא", כאילו ל-7 באוקטובר הקודם היה קשר כלשהו לנעשה בהר-הבית. למרות שהחמאס נתן למלחמה את השם 'מבול אל-אקצא', שנועד גם הוא לנסות ולהסית את ערביי ירושלים להתפרע בהר הבית, ניסיון שנכשל טוטאלית.
ייאמר לזכותו של השר בן-גביר שעם פרוץ המלחמה הוא לא שעה לכל מיני עצות מכשילות לסגור את הר הבית ליהודים 'כדי להרגיע את האווירה'. וזה לא נובע מאיזו תשוקה לחולל "מלחמת ההשמדה העולמית, גוג ומגוג" כפי שברנע מנסה לתאר. זה נובע מרצון בסיסי לגיטימי אחד: לשמור על זכותו של כל יהודי המעוניין בכך להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, בלי שיפריעו לו, ובלי שהוא יפריע למוסלמים שגם הם מתפללים במקום.
הטענה הבאה של ברנע מכוונת כלפי סמוטריץ', ש"מחולל בגדה את מה שמחולל בן גביר בהר הבית, רק מהר יותר, נחוש יותר, מוחשי יותר" כלשונו. והוא מוסיף: "מפעם לפעם אני נוסע לשם, לראות את השינוי במו עיניי. המגבלות המדיניות והמשפטיות על הקמת עוד ועוד מאחזים נמחקו. מעל לכל כפר מצוי מוקמת חווה, שהייעוד שלה הוא להשתלט על שטחי מרעה. אין יותר חשש מלחץ אמריקאי: המתנחלים עושים בשטח C כבתוך שלהם".
הפוך נחום, הפוך. לא המתנחלים עושים בשטח C כבתוך שלהם, אלא מדינת ישראל עושה בשטח הזה כבתוך שלה, כי לפי הסכם אוסלו ב', שברנע תמך בו - השטח הזה שלה. מדינת ישראל היא זו שהסירה את המגבלות המדיניות והמשפטיות. זכותה המלאה מכוח הסכם אוסלו להקים בה כמה יישובים וכמה מאחזים וחוות שהיא רוצה. הייעוד שלהם הוא אכן להשתלט על שטחים, כי אם הם לא ישתלטו על השטחים הללו, הפלשתינים ישתלטו עליהם באופן לא חוקי. כי שטחי C, כמו שהזכרתי, על פי הסכם אוסלו, שייכים למדינת ישראל.
לא רק שזה לא יגרום לעוד '7 באוקטובר' כמו שברנע מנסה להפחיד, זה מרחיק ומטרפד את ה-'7 באוקטובר' הבא. כי ככל שישראל שולטת ביותר שטח, היכולת של הפלשתינים לבצע מתקפה נגדנו נחלשת. מתקפת שמחת תורה, להזכיר, התאפשרה רק בגלל שצה"ל נסוג מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות. עובדה: ביהודה ושומרון, שם לא היתה נסיגה, גם לא היתה מתקפה, כי החמאס לא הצליח להקים ביו"ש את כוחות הנוח'בה המפלצתיות שלו, ולא לבנות את המערך הרקטי שלו - בזכות השליטה הישראלית.
כפליטת קולמוס, מנסה ברנע לקלל את המציאות ביו"ש - ונמצא מברך. להלן תיאורו: "בחודשים האחרונים כבש הצבא מחנות פליטים בטול כרם, ג'נין וטובאס, טיהר את המחנות ונשאר בהם. ההרס הרב, גירוש האוכלוסייה, חיסול ומעצר פעילי טרור, אולי גם המראות מעזה עשו את שלהם. עכשיו יש איים גדולים של חורבן, ריקים מיושביהם, בלב ערים פלסטיניות, וטרור בעקומה יורדת". שימו לב למילים האחרונות של ברנע: טרור בעקומה יורדת!!! איך טרור בעקומה יורדת מתיישב עם אזהרת 7 באוקטובר הבא? לברנע פתרונים.
ועוד הוא מתאר: "במקביל, האזרחים שלא התגוררו במחנות חיים את חייהם ברחובות הסמוכים, עובדים, לומדים, נוסעים ממקום למקום. הרשות הפלסטינית מופקדת עליהם. המינהל האזרחי עובד מולה - לפעמים מכתיב, לפעמים מחבק". בדיוק כך: אזרחים פלשתינים שאינם עוסקים בטרור, שהערים והשכונות שלהם לא הפכו למדגרות טרור, יכולים להמשיך לחיות בשלווה את חייהם, לעבוד, ללמוד, לנסוע ממקום למקום. איזה כיבוש מזעזע! אם זו היתה המציאות בחבל עזה לפני 7 באוקטובר, אם הרצועה לא היתה הופכת לחממת טרור זורעת מוות והרס - גם היא לא היתה היום הרוסה ומוחרבת, וגם אזרחיה היו יכולים לחיות גם את חייהם בשלווה, לעבוד, ללמוד ולנסוע ממקום למקום. האחריות למהפך בחייהם מוטלת אך ורק על הנהגתם.