בזמן שחיילי מילואים שוברים את השיאים הלא רשמיים של ימי השירות, בזמן שמשפחות נשברות תחת העומס, בזמן שהקצה מתמוטט מקושי - מישהו החליט להפנות את הזרקור לחרדים. לא במקרה. זוהי הסטת תודעה מתוכננת מהכישלון האמיתי אל יעד נוח וידוע.
"לצה"ל חסרים לוחמים" - זו המנטרה שמופצת בציבור כאמת מוחלטת. נאמרת להורים שכולים וזורעת כעס ורגשות שנאה. אבל מה אם זה שקר? מה אם הבעיה לא בכמות החיילים אלא בדרך שבה אנחנו משתמשים בהם?
כשאנחנו יוצאים עשר פעמים מג'באליה רק כדי לחזור אליה שוב ושוב, האם הבעיה היא שחסרים לוחמים או שחסרה החלטה להכריע? כשאנחנו מחזיקים כ30 גדודים ביהודה ושומרון במקום שלוש חטיבות שיכלו להחזיק בעבר, האם הבעיה היא במחסור בכוח אדם או במדיניות פחדנית?
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'" - הפסוק הזה מגדיר את הבסיס לכל ניצחון יהודי. כאשר יהושע שולח מרגלים והם מגיעים אל רחב, היא אומרת להם: " יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" והמרגלים חזרו ודיווחו ליהושע: יהושע הבין שכשאנחנו שוברים את רוח הלחימה של האויב, אפשר לכבוש את הארץ שלו. לא בגלל עליונות מספרית אלא בגלל כבישת הרוח.
ודווקא ביום שמחת תורה, השביעי באוקטובר ראינו את האמת הזו בעליל: כשהמערכת הביטחונית קרסה, כשהכוח החומרי והטכנולוגי נכשל, כשכוח האדם הסדיר לא הגיע - דווקא הרוח הגדולה של חיילי המילואים, של האזרחים שחמושים במוטיבציה וברצון לנצח, הביאה לניצחון. לא הכמות הכריעה אלא האיכות הרוחנית.
התמונה הרחבה ברורה: במקום להכריע, אנחנו מכילים. במקום לכבוש ולהשמיד אויב, אנחנו נכנסים ויוצאים. במקום להכניע באמצעות השפלה וגירוש, אנחנו "מנהלים את הסכסוך". זו לא בעיית כוח אדם - זו בעיית רוח אדם.
בשטח, החיילים חווים את התוצאות של המדיניות הזו על בשרם. פלוגה של חבר, שהגיעה לגזרה באיו"ש עם 90 חיילים נחנקת מכמות המשימות, לא בגלל שחסרים חיילים אלא בגלל שהמשימות עצמן חסרות משמעות. כשאתה עושה "פטרול נוכחות" בכפר ערבי במקום לשלוט בו, כשאתה מחזיק חסם שנפתח ונסגר לפי החשש מהתהפכות ערבית, כשאתה נכנס לעיר ערבית "בזהירות יתר" במקום בעוצמה מכרעת - אז כן, אתה צריך אינסוף חיילים כי אתה לא עושה דבר אפקטיבי.
לפני אוסלו, חיילים הסתובבו בחאן יונס עם כובעים על הראש וחצי ב'. היום אנחנו נכנסים לעזה עם שריון כמו שנכנסים לברלין ב-1945. השתנה האויב או השתנתה רוח הלחימה שלנו?
אחרי 1948 ו-1967 פחדו מאיתנו, כולם שיתפו פעולה כי ידעו שמי שיתנגד יחסלו אותו. עשינו מנהל אזרחי ושלטנו. היום חמאס יודע שהפצרית, בג"ץ והתקשורת ישמרו עליו, ולא יאפשרו לצה"ל לשלוט באוכלוסייה. השיטה השתנתה, לא כוח האדם.
וכאן נכנסים לתמונה הארגונים והגופים שהחליטו שהבעיה היא החרדים. לא ההנהגה הפחדנית, לא הרמטכ"לים שמפחדים מהצל של המשפטיזציה והדין הבין לאומי המומצא, לא השרים שמעדיפים "לנהל" את הסכסוך במקום לנצח. הבעיה היא בבחורים שלומדים גמרא.
יש משהו בסיסי וחסר יושרה בקמפיין הזה. אם באמת חסרים לוחמים, איפה היו החרדים ביוני 1967? איפה היו בכל המלחמות שניצחנו? האם מישהו מהתחקירים על השביעי באוקטובר הזכיר את אי-גיוס החרדים כגורם לכישלון? התשובה ברורה: לא.
אבל הקמפיין הזה משרת אינטרסים אחרים. הוא מסיח את הדעת מהשאלות הקשות: למה אנחנו לא מכריעים? למה המפקדים הבכירים ביותר מעדיפים חיי ערבים על חיי חיילים? למה אנחנו חיים במציאות של "לגיטימציה'' ופרקליט בכל תא תקיפה במקום ניצחון והכרעה?
והכי עגום מכל - כל הקמפיין הזה יגרום רק להפלת הממשלה ולא לשום דבר אחר. המפלגות החרדיות כבר מאיימות לפרק את הכנסת, והתוצאה תהיה בחירות חדשות ואולי ממשלת שמאל-ערבים-חרדים. שבה הם יקבלו הכל בלי בגץ ובלי בצלם. במקום לפתור את בעיית הרוח בצבא, נשאר עם ממשלה שתיתן עוד יותר ויתורים ועוד פחות רצון לנצח.
באותו הזמן, כל מי שמעז לומר את האמת על הקמפיין המסית הזה מוצא את עצמו תחת התקפה שאינה ממן העניין. ידידיה מאיר, העיתונאי החרדי-לאומי שכותב ב"בשבע" ומשדר ב"קול חי", סובל שוב ושוב מניסיונות השתקה ברשתות החברתיות בגלל עמדותיו הביקורתיות על "הנדסת התודעה" הזו. כשאתה מעז לפרק את הקמפיין המסית ולהראות את המניפולציה, הם מנסים להשתיק אותך. אבל האמת לא תושתק - המלחמה הזו תיגמר רק כשנחזיר את רוח הניצחון, לא כשנוסיף עוד כוח אדם לקונספציה הפחדנית.
כמובן שצריך להתעסק בסוגיית גיוס החרדים - אבל בשום שכל ומתוך הבנת הסוציולוגיה והמורכבות שבפתרון של בעיה בת 80 שנה שאף אחד לא רצה להתעסק איתה. השותפות תבוא רק מתוך הכרה במציאות ופתיחת יחידות כמו חטיבת החשמונאים יחד עם פתרונות מחוץ לקופסה והמערכות הקיימות. אבל אסור בתכלית האיסור שהעיסוק בסוגיה יסיט אותנו מבעיית העומק של הרוח.
אין לנו בעיית כוח אדם. יש לנו בעיית רוח אדם. הבעיה היא במפקדים שמפחדים להחליט, בהנהגה פוליטית שמעדיפה "יציבות" על פני ניצחון, בצבא שהפך מצבא מכריע לצבא מכיל.
הירידה באמונה בצדקת הדרך גרמה לסגירת אוגדות שלמות ולהקטנת הכוח הלוחם, לשילוב לוחמות מסיבות גאווה וקציני אקלים על חשבון העוצמה וההתקפיות, לקיצור השירות מתוך אמונה ותודעה כוזבת ש"תם עידן המלחמות הגדולות". השביעי באוקטובר הוכיח כמה זו הייתה תעתועים. צריך צבא גדול ועוצמתי שיעמוד בכל המשימות והאתגרים - אבל עם הרוח הנכונה של ניצחון, לא של הכלה.
כל עוד נמשיך לפתור את בעיות הרוח במדינה עם עוד כוח אדם, נמשיך להיכשל. כל עוד נמשיך להעביר את האחריות לציבור שלם במקום לבחון את השיטה שבה אנחנו נלחמים, נמשיך לראות חיילים שקורסים מעומס ואויבים שמתחזקים מחוסר הכרעה.
כשהצבא שלנו מגיע למקום, האויב צריך לדעת שתוחרב לו עיר. אני לא צריך לפחד שהאויב ידע שאני מגיע - זה מתאים להתגנבויות של סיירת מטכ"ל בעומק סוריה. אבל כשצבא מגיע, האויב צריך לדעת, להרגיש ולפחד - כי אני השולט וזו הארץ שלי. זו בעיית רוח, לא בעיית כוח אדם.
במקום לגייס עוד חיילים למלחמה שלא רוצים לנצח, צריך להחזיר את רוח הניצחון לצבא. במקום להכשיר עוד חיילים למציאות פחדנית, צריך למחוק את הפחדנות מהלקסיקון הצבאי.
אם באמת רוצים לנצח את המלחמה הזו, צריך לעמוד בפני הקונספציה הפחדנית שיצרה אותה. צריך להשמיד את האויבים, לכבוש את השטח, להכניע את האוכלוסייה. צריך לחזור לעקרונות הבסיסיים של מלחמה מנצחת.
ואז, כשתהיה לנו הכרעה אמיתית, כשהאויבים יפחדו להרים ראש, כשהמלחמה תסתיים בניצחון ברור - נוכל לחזור הביתה. כולנו יחד, במדינה שיודעת לנצח.
אבל זה מחייב מנהיגות שמוכנה להביט אל המראה ולראות את האמת: הבעיה לא בכמות החיילים. הבעיה ברוח הלחימה שלנו. ועד שלא נתקן את זה, כל הגיוס בעולם לא יביא לנו ניצחון.
המלחמה הזו תיגמר רק כשנחזיר לעצמנו את הרצון לנצח. אני אישית אמשיך להגיע ולשרת ככל שאדרש. ואף מתעתד לצאת לקורס פיקודי ולפקד על פלוגה. זו מצווה. אך עלינו לדעת לא רק כוח אדם חסר לנו - אלא רוח אדם חסרה לנו. הרוח הנכונה חייבת להיות בצבא גדול, עוצמתי ומתקיף שיעמוד בכל האתגרים שלפנינו.
רס"ן במיל' הרב אליאב תורגמן הוא מנכ"ל איגוד רבני קהילות