החלוק, המדים והספודיק

שמונה חודשים אחרי חתונתם של ד"ר יהודה ורחלי סבינר, חסידי גור מבני ברק, נוצר סיבוך מסוים במהלך ההיריון הראשון, והזוג הצעיר נשלח לבדיקות במרכז הרפואי שיבא.

בימים ההם, ימי מחאת המתמחים הראשונה, 800 מתמחים הגישו מכתבי התפטרות קולקטיביים, ובית המשפט הכריח אותם לחזור לעבודה. אז הם חזרו, אבל עם שלט גדול על הגב: "אני עובד כפייה". הרופא התורן באותו יום במיון של שיבא היה ד"ר דניאל לנדסברג, שנשא גם הוא על גבו את השלט.

אחרי המתנה של שעתיים וחצי, נכנסו השניים פנימה. "הייתי צעיר וטיפש, ואמרתי לו: אתה לא מתבייש ללכת עם כזה שלט? כל החיים שלי אני חולם להיות רופא, ואני יודע שאין לי שום סיכוי. ואתה, בשביל כסף ותנאים, הולך עם כזה שלט על הגב?" משחזר ד"ר סבינר. "במקום לזרוק אותי החוצה, הוא התחיל להתעניין: מה מונע ממך? אמרתי לו: אני לא יודע ABC, בחיים שלי לא למדתי את לוח הכפל. הוא נתן לי שיחת מוסר של רבע שעה שתמיד אפשר, ושהוא מכיר אנשים שלא למדו בבית ספר ועשו זאת".

כשחזרו הביתה, אשתו תהתה באוזניו: "מה היה שם בחדר? מה אמרת לו שאתה חולם להיות?". סבינר התחיל לגמגם. "תראי, אני יודע שזה לא מעשי, אבל החלום האמיתי שלי הוא להיות רופא", השיב. "היא בכתה מאוד, זה ניפץ לה את כל החלומות", הוא נזכר. "היא בחורה מאוד מיוחדת וערכית שחלמה על בית של תורה, והלכה ללמוד אדריכלות בשביל שתוכל לפרנס בית של תורה. זה היה משבר מאוד גדול בשבילה. למחרת היא אמרה לי: זה לא שאתה רוצה לעשות משהו אסור, ולכן אני לא אהיה זאת שתהרוס לך את החלום. תבקש רשות מסמכות תורנית שמקובלת עלינו. אם הוא יסכים - תעשה מה שצריך בשביל שזה יקרה.

"ישבתי אצל תלמיד חכם שהיה מקובל על שנינו. הוא אמר: 'העולם הזה עומד על שלושה עמודים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. אתה צריך לבחור את העמוד שלך. אם לא הולך לך עם עמוד אחד, תבחר את העמוד השני. הזמן שלך קצוב. שבעים־שמונים שנה. למעלה צריך להביא קבלות. תחליט מה העמוד שלך, ותעשה את זה כמשימה דתית'".

סטאז'ר בפנימית ק'

כיום ד"ר סבינר מסיים התמחות ברפואת ילדים בבית החולים שניידר, אך ההתחלה הייתה מאפס כפשוטו. "בהשגחה פרטית, בדיוק אז הטכניון פתח מכינה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלו. זה היה קשה מאוד. ההתחלה הייתה מאוד לא מוצלחת. בסמסטר הראשון נכשלתי במתמטיקה, קיבלתי 43 מתוך 100. ניגשתי למנהל המכינה, והוא אמר לי: הוכחת שאתה לא טיפש, כי בשאר המקצועות קיבלת ציונים גבוהים. אני מניח שאם תיתן את כל מה שיש לך, תצליח בסוף. נתתי כל מה שיכולתי, הכנתי שיעורי בית עד שלוש־ארבע בלילה כל יום, ועברתי את כל המבחנים. זה לא לקח שנה וחצי כמו שחשבתי, יותר קרוב לשנתיים פלוס, והתקבלתי לטכניון".

לאחר שש שנים אינטנסיביות של לימודי רפואה בטכניון, הוא התכונן לתחילת שנת הסטאז' ב־1 במרץ 2020. מי שהתאריך הזה מצלצל לו מוכר, אינו טועה. מגפת הקורונה פרצה באותם ימים, וכך הגיע סבינר למחלקת הקורונה הראשונה שנפתחה בישראל - פנימית ק', במרכז הרפואי שיבא, תחת ניהולו של פרופ' גדי סגל, שהופקד על המשימה הלאומית. "למעשה הייתי במחלקה הזאת לפני שהיו חולים אמיתיים", הוא מציין. "לא הייתה חובה להיות שם, והיה פחד אימים. השמועות שהגיעו מסין היו שהרופאים מתים שם. חשבנו שמסתירים יותר, כי זו מדינה קומוניסטית. התקשרתי לאשתי ועדכנתי אותה: המחלקה ששובצתי אליה הופכת להיות פנימית ק' - פנימית קורונה. היא אמרה: 'מה, אתה תברח? ברור שזה משמיים'. בהתחלה הבן שלי היה בורח ממני כשהייתי מגיע הביתה, הוא ידע שאנשים מתים מקורונה".

מתוקף תפקידו היה סבינר חשוף לכל הערכות המצב של התקדמות המגפה, אך הציבור הרחב עדיין לא היה מודע לחומרתה. "בערב שבת זכור אח שלי התקשר אליי וסיפר שיצא פסק של הרב זילברשטיין, שהיות שאין למחלה הזאת עדיין מאפיינים הלכתיים של מגפה, אז גם אם מישהו חזר מסין, חובה עליו ללכת לשמוע פרשת זכור וקריאת מגילה, מטעם של 'ברוב עם הדרת מלך'", הוא מספר. "בתוך המחלקה ידענו שהמוסד עובד על הבאת מכשירי הנשמה. ניסיתי לשכנע רופאים שהיו מקורבים לרב זילברשטיין שיסבירו לו את המצב, אבל הם לא זרמו איתי. אז התקשרתי לגבאי של הרב ואמרתי לו: הפסק הזה הולך לאסון. הוא הקשה: אתה יודע משהו שהם לא יודעים? אמרתי לו: אומנם אני בסך הכול סטאז'ר, אבל אני נמצא במחלקה הזאת, חשוף לידע ולהערכות מצב.

"הוא ארגן לי פגישה עם הרב זילברשטיין. מכיוון שאצלו אין אינטרנט שמרתי באייפד שלי צילומי מסך של הסברים כמו מה זה גרף אקספוננציאלי, ואיך נראית מפת ההדבקה הבין־לאומית. הסברתי זאת לרב במשך שלוש דקות. באמצע הדברים הוא עצר אותי ואמר: הבנתי. הוא קרא לגבאי שלו ואמר: תתקשר ל'המודיע' ול'יתד נאמן', שלא יורידו את העיתון להדפסה עד שאני מוציא מכתב. הוא כתב מכתב חריף מאוד ובו קבע שחייבים לשמוע להוראות משרד הבריאות, ומי שמפר אותן הרי הוא בגדר רוצח ושופך דמים. למחרת המכתב פורסם בעמוד הראשון של 'יתד נאמן'".

בסוף זה לא ממש עזר.

"זה לא בדיוק נכון", הוא מוחה, "אומנם התקבע בתודעה הקולקטיבית שהציבור החרדי לא שמע להוראות. אבל אם אתה בוחן את העובדות, עד אחרי פסח ושבועות הראשונים, במגזר החרדי הכול היה סגור. ההתחלה הייתה הכי חשובה".

למרות שלא היו חולים בפועל.

"לא היו חולים כי השגיחו. בדיעבד טעינו בהרבה דברים, היינו קצת מחמירים מדי, ובגלל זה כנראה אנשים כבר זלזלו לגמרי. אפשר לראות מה קרה בחברה החרדית בניו יורק, שבה לא שמרו על ההנחיות. היה שם בית מטבחיים. החברה קדישא לא הצליחה לקבור את כל המתים. סביר להניח שבמכתב הזה הרב הציל הרבה יותר חיים ממה שאני אציל אי פעם, במכה אחת".

לאחר שסיים את התקופה במחלקת הקורונה, המשיך את הסטאז' במחלקת הילדים של שיבא. "בהתחלה לא רציתי מחלקת ילדים, כי אמרתי לעצמי שיבואו אליי אימהות עם נזלת ושיעול. יש אצלנו בדיחה שאומרת: כשהילד חולה, חייבים לרוץ מהר לרופא, כי אם לא - זה יעבור לבד", הוא מחייך. "בדיעבד זה התגלה כשיבוץ משמיים ממש, כי אחר כך נולדה הבת הקטנה שלי, הרביעית במספר, שמתמודדת עם מורכבות רפואית".

אשתו הייתה אז בסוף ההיריון, בשבוע 37, והשניים ידעו שהעובר נמצא במצג עכוז. "תוכנן לנו היפוך ליום שני, אבל בשבת בבוקר יצאתי לקריאה של מד"א, וכשחזרתי אשתי אמרה לי: כואב לי הגב, יכול להיות שזה צירים. עשיתי לה בדיקה וגיליתי מצב חירום גינקולוגי. רצנו מיד לשיבא, ובדרך עדכנתי אותם במצב. אחרי 20 דקות כבר יילדו אותה בניתוח קיסרי. ראיתי שמשהו בעיניים של התינוקת לא בדיוק מסתדר, ואחרי שעתיים הרופאה הגיעה כדי להגיד לי שהם חושבים שאולי זה תסמונת דאון. זה הרגשתי כאילו שמו לי הנדברקס באוטוסטרדה. הייתי נורא מתוכנן, ומבחינתי הצלחתי - סיימתי רפואה, התקבלתי להתמחות ברפואת ילדים במקום הכי נחשב, בשניידר, ואני רוצה ללכת לתחום של טיפול נמרץ. מאיפה זה הגיע?" הוא חוזר לרגעים ההם.

"מצד שני, נולדה איתה הרבה אהבה. לא ראינו אותה כשהיא נולדה, כי היה פרגוד, אבל ברגע ששמענו את הקול שלה הרגשנו גל אהבה מטורף. אנחנו למודי ילדים, היא הרביעית שלנו, אבל אצל אף ילד לא הרגשנו ככה. עוד לפני שראינו אותה, הלב התכווץ והרגשנו: הנני, מה שצריך. אנחנו נאהב אותה ונעשה הכול למענה. תסמונת דאון הרי מעורבת בכל תא בגוף ברמה הכרומוזומלית. כנראה קיבלנו אותה כדי לשנות משהו לטובה בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ברמה הלאומית. השגחה פרטית נוספת קיבלנו בתחילת הדרך באמצעות מרכז שלווה, שנחשב למרכז מצוינות לטיפול בתסמונת דאון. יש רשימת המתנה להתקבל לשם. אבל המנכ"ל של שלווה, קלמן סמואלס, היה איתי בכיתה בטירונות של שלב ב'. ברגע שהוא שמע על הלידה, הוא התקשר אליי ואמר: יהודה, נעזור בכל מה שצריך! אז מצד אחד זה הרגיש כמו הנדברקס, אבל מצד שני, מי שישב לידי בכיסא לא היה סתם שובב שחמד לו לצון. זה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא יודע מה הוא עושה".

גילוי נאות לפני השידוך

ד"ר יהודה סבינר גדל בשכונת הר נוף בירושלים, בכור לחמישה אחים במשפחה גוראית שורשית. "עד לפני שנה אבא שלי היה בהנהלת ישיבת גור ברמות. סבא שלי ז"ל, שנפטר לאחרונה, היה במקהלה של גור, וגם שליח ציבור בימים נוראים, לרבות אצל האדמו"ר הנוכחי. גם אביו וסבו החזיקו בשני התפקידים, עוד אצל השפת אמת", הוא מציין. "הסבא, שהיה שליח ציבור אצל השפת אמת, נהרג בגטו לודז'. הבן שלו עלה לארץ קצת לפני השואה. ה'אמרי אמת' עודד את כולם לעלות. מי שהקשיב לו - ניצל".

כיום נמנה סבינר על חסידיו של רבי שאול אלתר "הראש־ישיבה", בנו של האדמו"ר הקודם, בעל ה'פני מנחם' מגור, שפרש מהחצר המרכזית. "אני מכיר את הראש־ישיבה מאז שהייתי תינוק", הוא מספר. "בגיל שבע נפלתי ונחתכתי בטיול בגולן, לקחו אותי למרפאה כדי לתפור את החתך ולא הסכמתי. נורא התנגדתי. בעטתי בצורה בלתי ניתנת לשליטה. אבא שאל אותי: מה אתה רוצה שנעשה? אמרתי לו: אני רוצה ברכה מהראש־ישיבה. לא הייתה לו ברירה. ב־11 בלילה הוא התקשר אליו, והראש־ישיבה אמר שהוא רוצה לדבר איתי. לקחתי את הטלפון, והוא אמר לי: יהודה, נפתח לך עכשיו הראש. אני יודע שנכנס שם עכשיו הרבה תורה, וצריך לסגור את זה מהר כדי שזה לא יברח. נכון אתה מסכים? אמרתי לו: מסכים. שכבתי כמו ילד טוב לכל אורך הטיפול".

עד הישיבה הקטנה למד בחיידרים של גור. כבר מגיל צעיר הוא וספסל הלימודים לא הסתדרו, אך מטבע הדברים בחברה החרדית לא ממש הכירו אפשרות אחרת, עד שאירע מפנה מפתיע במיוחד. "הילדות שלי הייתה נוראית", הוא מתאר. "לא הייתי מאובחן עם הפרעות למידה, אבל חשבו שאני מישהו שלא יצא ממנו כלום. הדרך שבה נתפסתי בכלל ללימודים הייתה נס. יום אחד, כשהייתי בכיתה ז', הגיע מורה מחליף מכיתה גבוהה יותר, שהיה ידוע כאדם נורא קפדן. סטירה אצלו זו לא סטירה רגילה. פחדתי מאוד ב־30 הדקות הראשונות. אחרי 30 דקות לא יכולתי יותר, ועשיתי קול של חתול. כולם צחקו. הוא קרא לי החוצה, ולפני שהוא נתן לי את הסטירה הוא שאל אותי: איך קוראים לך? אמרתי לו: יהודה סבינר. הוא אמר: מוזר, משפחה של אנשים מוכשרים וטובים. לא הייתי מצפה שאתה תעשה את זה. תיכנס בחזרה. בלי סטירה, בלי כלום. אמרתי לעצמי: נשארו עוד 10 דקות לשיעור - לפחות מגיע לו הכבוד שאקשיב לו פעם ראשונה בחיים שלי".

אחרי שבועיים, הישיבה של אביו נסעה לשבת התאחדות, בהשתתפות 200 בחורים שהיו מבוגרים ממנו לפחות בעשור. בשבת אחר הצהריים נערך שם סימפוזיון נושא פרסים. "המנחה שאל: מי יודע מהן שלוש הסיבות לאכילת חרוסת בפסח? הבחורים נתנו שתי תשובות מתוך השלוש, ואני זכרתי בדיוק מהעשר דקות ההן את התשובה השלישית: 'תחת התפוח עוררתיך'. הוא עשה מזה עניין גדול, גם כי הייתי הבן של המנהל, וגם כי הייתי ילד קטן שיודע לענות משהו שמבוגרים ממנו לא יודעים. גיליתי כאן סטארטאפ. קיבלתי המון תשומת לב, ולראשונה זה לא כאב. בדרך כלל תשומת הלב שקיבלתי הייתה תוצאה של חוסר משמעת וענישה. אז התחלתי ללמוד".

בישיבה קטנה הוריו שלחו אותו ל'שערי תורה', ישיבה כלל־חסידית שלמדו בה בעיון. גם בה לא היה לו קל לשבת וללמוד. "אין דרך להתבלט בישיבה חוץ מללמוד", הוא מזכיר. "בגיל 16 חוויתי איזשהו משבר. אחרי הרבה זמן של עליות ומורדות, ניגשתי ליועץ של הישיבה, המשפיע. אמרתי לו: אני קצת משקר את עצמי. אני יודע שאני רוצה להיות רופא". היועץ ניסה לדחוק את הקץ. "אם אתה רוצה להצליח, לא משנה במה - אתה צריך עכשיו משמעת עצמית, ללמוד, לשפשף את הראש. תחשוב שאתה לומד גמרא בשביל שאחר כך תוכל ללמוד רפואה", הייתה התשובה שקיבל, "לא רק תדחק את הקץ, אלא תעשה את זה עכשיו בשביל שזה יעזור לך אחר כך".

להיות רופא היה חלום שלך?

"בהר נוף היו שני רופאי ילדים מעולים, ד"ר דוד מטר מאפרת, בעלה של נדיה מטר, וגיסו ד"ר יעקב שפירא. שניהם רופאים יוצאים מן הכלל ברמה המקצועית, מיוחדים בכל קנה מידה. כבר בגיל צעיר אמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה להיות".

מה משך אותך?

"דבר ראשון, הם היו האנשים הכי חכמים שהכרתי פחות או יותר. היה להם הרבה כבוד אצלנו במשפחה. ככל שהתבגרתי, ראיתי שזה גם מקצוע שאפשר להיות בו בסדר עם ה'. הרבה פעמים קראתי תיגר על נורמות. תמיד אמרתי: אפשר להיות תלמיד חכם, אבל גם חסד זה דבר עצום אצלנו ביהדות. ההורים שלי היו בעלי חסד גדולים מאוד. במשך שנים אבא שלי מתנדב בזק"א ובמשטרה וחובש בהר נוף. אמא שלי הכינה אוכל למשפחות נזקקות ולהוסטלים. רפואה זה מקצוע של חסד. גם מבחינה יהודית אפשר למלא את הייעוד שם. מצאתי ספרי הלכה ורפואה, כמו קונטרס אסותא, והתחלתי ללמוד אותם לעומק. זה תחום שגם עניין אותי, גם אִפשר לי למלא את הייעוד שלי, וגם מכובד - ממש התיישב על כל הצ'ק־ליסט שלי".

כמקובל בעולם החרדי, סבינר התחתן בשידוך. "למרות שזה לא היה מאוד מעשי שאלך ללימודי רפואה, אף פעם לא זנחתי את החלום הזה. לפני שנפגשתי עם אשתי, אמרתי לאבא שלי להעביר את המסר שאני לא מתחייב ללמוד תורה כל החיים. זה אמור להיות גילוי מספיק נאות. כשמישהו מגיע לפני שידוך ואומר כזה דבר, זו אמורה להיות נורה אדומה גדולה. להיות אברך עד מאה ועשרים זה הבסיס, לפחות בהצהרת הכוונות בשלב הזה של החיים. אבא שלה חשב שזה איזשהו תהליך במשא ומתן הכלכלי, כמה נדוניה צריך להכניס, ואמר: לא ביקשתי שהוא ילמד כל החיים".

"החרדים רוצים לקחת חלק במלחמה"

בעקבות הקורונה החליט צה"ל לפתוח מחדש את האפשרות להתגייס לשלב ב' (מסלול גיוס שהקים צה"ל לבני הציבור החרדי שקיבלו פטור משירות צבאי לפי סעיף "תורתו אומנותו"), וסבינר קפץ על המציאה. "תמיד רציתי להתגייס", הוא מודה. "הסיפורים שגדלנו עליהם - כשמורה היה רוצה לתפוס את הקשב של התלמידים - היו סיפורי צבא, סיירת, מוסד ושב"כ. גם בחיידר של גור היינו באווירה מאוד ציונית, פטריוטית, אבל 'אנחנו לא עושים את זה'. זה לא מתאים לנו כי מתקלקלים שם, כי אנחנו מאמינים שבאמירת תהילים אפשר לפעול יותר. הרצון שלי להתגייס התחזק במהלך הלימודים בבית הספר לרפואה. ניסיתי להתגייס כמה פעמים, אבל הצבא לא התלהב. כשהם קיבלו החלטה אסטרטגית לפתוח מחדש את שלב ב', לקחתי את זה בשתי ידיים".

כשסיים את הטירונות, ניסו להשאיר אותו בשיבוץ זוטר אך הוא רצה להתקדם. "נלחמתי די קשה כדי להגיע ליחידת החילוץ וההצלה של גולן ואך, ובסוף הצלחתי". בשמחת תורה אשתקד היה אצל הוריו בירושלים. "בלילה הייתי אצל הראש־ישיבה, ובשש וחצי בבוקר הטלפון שלי התעורר לחיים. ב־7:48 קיבלתי את ההודעה: שבת שלום, סליחה על ההפרעה. אני צריך שתגיע ליחידה. ב־9:20 כבר הייתי בדרום".

המשימה הראשונה שקיבל הייתה להיות אחראי על גזרת אשקלון, יחד עם הצוות שכלל אנשי הנדסה, מודיעין ועוד - לרוץ ממקום נפילת רקטה אחד לשני באינטנסיביות גדולה. "עבדנו כמעט 40 שעות ברצף", הוא ממחיש. "בהמשך קיבלנו משימות של איתור נעדרים בקיבוצים ובנובה. נכנסנו לדירות, וסרקנו כל אחת בדקדקנות במשך שלוש שעות. ראינו דברים איומים. הפרק הזה הסתיים בשבילי אחרי חודש, אז התקשר אליי חבר ששירת במילואים באגוז, אמר שחסר לו כוח אדם ושאל אם אני רוצה לבוא. הלכתי לראש הישיבה והתייעצתי איתו. הוא אמר לי: 'אני מכיר אותך. אני יודע שאתה עושה את זה מכוונות טובות למען האחים ואחיות שלך. ה' ישמור צאתך ובואך'. מהר מאוד הייתי בפנים".

אחת התובנות של סבינר מהיחס של הציבור החרדי לקורונה משיקה גם לסוגיית הגיוס הבוערת. "הגיוס הוא הרבה יותר סוגיה תרבותית מאשר סוגיה הלכתית", הוא קובע. "המחיר שמקבל על עצמו אינדיבידואל שעזב את הקולקטיב הוא כמעט בלתי ניתן לתשלום. אם כולם עושים X ואתה עושה Y, יש לזה השלכות כלכליות, זוגיות, מעמדיות, ובכל מקום זה מגביל אותך. לכן באיזשהו מקום צריך לעזוב את המנהיגים, הם לא הפתרון. מי שיביא את הפתרון הם כנראה אנשים מהתחום של תורת המשחקים: אנשים שיודעים לראות נתונים, לדעת מה הדבר שהכי משפיע על החברה הזאת כחברה, ולעשות את זה".

מי מתוך העולם החרדי יכול לתת את המענה?

"לדוגמה, יש את החוקרת ד"ר נחומי (מרים נחמה) יפה, מומחית לפסיכולוגיית המונים, שמגיעה מחסידות סלונים. היא עשתה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון ויצאה עם ממצאים מאוד מעניינים: 62 אחוזים מהחרדים רוצים שהילדים שלהם ילמדו אנגלית כמקצוע בחיידר. אבל כשאתה שואל את אותם 62 אחוזים שרוצים: כמה מכם חושבים שגם החברים שלכם רוצים שילמדו אנגלית? יש פער מטורף! תפיסתית, רק 22 אחוזים מהחרדים חושבים שהחרדים רוצים ללמוד אנגלית.

"אני לא מכיר את המספרים בנושא הגיוס, אבל אם נסתובב בחברה פה ונשאל אחד אחד, בלי מצלמה, איפה הוא מונח בסוגיית הגיוס לצה"ל, נקבל תשובות שנעות בין בושה עצומה על כך שהוא לא חלק מהמלחמה, למחשבה בנוסח 'הלוואי שהייתה מסגרת שהייתה מאפשרת לי להשתתף במלחמה'. כעיקרון, החברה החרדית הייתה מתה, תרתי משמע, להיות שם".

כדי לסבר את האוזן בתהליך הפנימי שעוברת החברה החרדית, מציין סבינר כי עד 7 באוקטובר הוא היה פושט את מדיו לפני שהיה מגיע לבני ברק. השירות הצבאי שלו היה סוד כמוס עד אז. "זה התפוצץ בגדול ב־7 באוקטובר. זה לא היה יכול להישאר כסוד הרבה זמן. הילדים שלי בבית הספר היו בחרדה קיומית שאבא שלהם בעזה. בסוף זה יצא. הסיבה שלא הגעתי לכאן עם מדים היא לא כי אני מתבייש בזה, אלא כדי שהילדים שלי לא יעופו מבתי הספר שלהם. הם לומדים בבתי ספר ליטאיים, שידועים כיותר קיצוניים בכל הנושא של השתלבות וצבא. לכן שמרתי מרחק. אבל התוצאה הייתה הפוכה. כל יום כתבו את השם שלי על הלוח לתפילה. בימי שישי, המורות של הבנות שלי היו שולחות שוקולדים שוויצריים עם פתק חיזוק או עוגת גבינה. ראינו שזה בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים. קח את המורה הזאת ששולחת את השוקולד - כנראה שהיא אמא ל־12 ילדים, ובעלה אברך כולל. מילקי הם יכולים לקנות רק בראש חודש. ולנו היא לא קונה שוקולד של עלית, אלא שתי חפיסות של שוקולד שוויצרי משובח. אנחנו מקבלים חיבוק עצום מהקהילות".

"הטענה היחידה שלי כלפי הציבור החרדי היא למה אין אצלם את השאלה 'למה ניגרע?'. בדרישה של אלה שהיו טמאים ולא יכלו להקריב בפסח ראשון, הם פתחו פתח לאנשים שלא היה להם את שלב א' ופתחו בשבילם שלב ב'. אני מבין את החשש מגיוס לצה"ל. הייתי בצבא, ואני יודע שהחשש הזה לא עומד בחלל ריק, בוודאי אם אתה לא מחנך את הילדים מגיל אפס על ערכים של השתלבות - רבים מהם ייהפכו לחילונים. אבל לפחות תבוא עם הדרישה ותגיד: אני רוצה, אבל תיתן לי את זה ואת זה. את הדבר הזה אני לא שומע, אלא רק שומע למה זה לא מתאים לנו".

שומר "שבת של רופאים"

מאז שמחת תורה אשתקד הספיק סבינר לשרת קרוב ל־300 ימי מילואים, בעיקר ברצועת עזה, שם הופקד על פינוי פצועים, אך גם בלבנון. זאת במקביל לסיום ההתמחות שלו כרופא ילדים בבית החולים שניידר, וכעת כרופא במחלקת טיפול נמרץ. בנוסף לכך, בעקבות ההתמודדות האישית עם הבת הקטנה, התחיל להשתלם בתחום של תסמונת דאון. "המחשבה היא להקים מרפאה מולטי־דיסציפלינרית לדאון. לפני המלחמה טסתי לדנוור לתקופת התמחות קצרה. עכשיו חזרתי מפילדלפיה - יש שם את בית החולים הטוב בעולם לילדים, שיש לו היום תוכנית כזאת. בעזרת ה' בחודש הבא אהיה בטורונטו. אני הולך לראות איך המודל עובד ולבדוק מה מתאים לייבא לארץ".

הרקע החרדי שלך בא לידי ביטוי בעבודתך כרופא? מן הסתם יש אתגרים ולא הכול הולך חלק.

"התשובה מתחלקת לשניים. האם השתניתי? כן. הייתי נער גוראי קיצוני. בגיל 16, כשהייתי בביקורת דרכונים, השוטרת צעקה עליי: אני צריכה לראות את העיניים שלך! לא הסתכלתי עליה. כיום אני יודע להפריד בין הלכה לתרבות. אתה מוצא 'בצד השני' אנשים נפלאים, אנשים ונשים מיוחדים, ערכיים מהמעלה הראשונה, מסורים, אינטליגנטים, יהודיים. מצד שני, מצד ההלכה - אף פעם לא חיללתי שבת, אלא שמרתי שבת של רופאים. כמו שאומר הבריסקר: אני לא מקל בהלכות שבת, אני מחמיר בפיקוח נפש".