למה אי אפשר להתווכח עם חרדים על צה"ל?

אם ניסיתם אי פעם לנהל ויכוח עם חרדי על גיוס לצה"ל, ייתכן שחוויתם את התחושה המוזרה הזאת - שאין באמת עם מי לדבר.

אתה מדבר על שוויון בנטל, על הכרח מבצעי, על עתידו של עם מוקף אויבים - והוא עונה על שנאת חרדים בתקשורת. אתה מזכיר חטופים, מוות, חיילים בגיל 19 שחיים במבנים חסרי תשתיות בעזה - והוא עונה לך שגל"צ זה לא צבא, שבתל אביב יש משתמטים, ושפעם הכריחו חייל דתי לשמוע קול אישה.

התחושה הזו - של קצר בתקשורת, של דיאלוג שמתפוגג לאוויר - רודפת אותי שנים. למה זה כך? הרי החרדים לא טיפשים. הם אולי מוותרים על לימודי ליבה, כן - אבל מדובר בחברה שמוקירה את החוכמה. תלמיד חכם הוא פסגת הסולם החברתי, והגמרא היא לא רק אבן יסוד תורנית, אלא מערכת לוגית מבריקה שמפתחת חשיבה חריפה ומדויקת. אז למה דווקא שם, בדיון כל-כך קריטי, מתרסקת הלוגיקה?

עם הזמן התחלתי להבין - הבעיה איננה בחוסר היגיון, אלא בצורתו. החברה החרדית, כפי שעיצב אותה הרב שך בדור האחרון, לא עוסקת בטיעונים שקריים - אלא בטיעונים חסרים. ומה ההבדל?

טיעון רגיל בנוי מטענה + טענה = מסקנה. לדוגמה: "כל מה שבים נרטב" + "הכדור בים" = "הכדור נרטב". ברגע שאחת מהטענות שקרית - ניתן לתקוף את המסקנה. אבל אם אחת מהטענות אינה נאמרת כלל, היא פשוט נשארת ברקע, סמויה, חמקמקה - אז אי אפשר להתעמת איתה. אתה מתווכח עם טיעון שיש לו צורה, אבל לא מהות.

הרב שך, בגאונות אסטרטגית יוצאת דופן, הצליח להנחיל תבנית של "טיעון חסר" לכל תחומי החיים החרדיים. לא מדובר בטענה שקרית שאפשר להפריך, אלא באלגוריתם של מסקנה שנשענת תמיד על טיעון א' כלשהו (לגיטימי ואף חשוב) וטיעון ב' מתחלף ומעורפל. לדוגמה:

• "לימוד תורה שומר על עם ישראל" (טענה א') + (טענה כלשהי) = "אסור להתגייס לצה"ל"
• "צניעות היא ערך חשוב" (טענה א') + (טענה כלשהי) = "צריך להפריד בין נשים לגברים בכל מקום אפשרי"

וכאן נכנס המנגנון המתוחכם: הטענה השנייה - זו שעליה מתבסס כל המבנה - אף פעם לא נבדקת לעומק. היא יכולה להיות חצי-מיסטית ("הצבא מחליש את רוח התורה"), אנקדוטלית ("שמעתי על חייל דתי שלא נתנו לו זמן להתפלל"), או פשוט הסחת דעת ("גם בתל אביב לא מתגייסים"). כל עוד הטענה הזו נשארת ערפילית - אי אפשר להפריך אותה. וכך, כמו באגף מבוצר היטב, נשמרת ההנחה בלי יכולת לפרוץ פנימה.

וזה לא קורה רק בדיון על צה"ל. זו שיטה שמחלחלת לעוד ועוד תחומים: עבודה, השכלה, מעמד האישה, חשיפה לתרבות כללית. תמיד יש ערך יסוד ברור (למשל, "קדושת המשפחה") ומסביבו נרקמות אינספור טענות מתחלפות, לא מחויבות להיגיון, שנועדו לשמר מסקנה אחת - לא להשתנות. כך נוצרת מערכת לוגית שמתחזה להיות עקבית, אך בפועל חסינה לחלוטין בפני הפרכה.

ולמה זה כל כך אפקטיבי? כי הנפש מחפשת מבנה. גם אדם חרדי שלא יודע להסביר בדיוק למה אסור ללמוד אנגלית או לשרת בצבא, מרגיש שהוא פועל על פי היגיון פנימי עמוק. התחושה היא של שלמות רציונלית, אבל בפועל זה מין מנגנון דמוי-לוגיקה - תחושת סדר שמושתתת על חסר.

אך הטיעון החסר הוא רק אחת משלוש רגליים שעליהן עומדת המסגרת החרדית. הרב שך לא בנה רק לוגיקה חמקמקה; הוא הקים מערכת שלמה שמבוססת על מבנה חברתי מדוקדק, פחד סמוי והגיון פנימי חזק. הרגל הראשונה היא הפחד: פחד מהחוץ, מהמדינה, מהציונות, מהמודרנה. הוא לא היסס להשתמש בביטויים חריפים כלפי רבנים גדולים וקהילות שלמות - "חמור נושא ספרים", "חומץ בן יין" - כדי לחנך ולסמן גבולות. אפילו מול דמויות כמו הרב עובדיה יוסף או האדמו"ר מגור, הוא הפעיל לחץ, בידוד, לעג.

הרגל השנייה היא המסגרת: חינוך סגור, בגרויות לבנות אך לא דרך משרד החינוך, איסור לימוד תנ"ך בישיבות. כל פרט במערכת החרדית הונח בקפידה כדי למנוע סדק. הרגל השלישית - והכי מתוחכמת - היא כאמור הטיעון החסר, שמחזיק את המעטפת האידאולוגית ומעניק לכל זה תחושת היגיון פנימית.

וזו לא רק שיטה רטורית - זו שיטה קיומית. הרב שך לא רק טבע תפיסת עולם; הוא בנה קוד מחשבתי שמאפשר ליותר ממיליון אנשים לחיות בתוך מדינה מודרנית, תוך התבדלות עמוקה, ועדיין להרגיש צודקים לחלוטין. הוא הבין שהמפגש עם המציאות - ובמיוחד עם השירות בצה"ל - הוא האיום הגדול ביותר על הבועה החרדית.

בצבא אתה נדרש לעמוד מול מצבי אמת, לבחור בין ערכים מתנגשים, להבין שאתה לא לבד בעולם. אלו תובנות שקשה להכיל בחברה סגורה. ואם אתה רוצה לשמר את החברה הזו - אתה חייב לחסום את הפתח לשיח הזה. לא באמצעות איסור, אלא באמצעות קוד לוגי שינצח מראש כל דיון.

אני לא כותב את הדברים מתוך רצון לתקוף. להפך - אני מאמין שהגיע הזמן להפסיק להתווכח עם החרדים על גיוס. לא כי הם צודקים, אלא כי הם לא מדברים באותו מישור טיעוני. אם רוצים שינוי, הוא לא יגיע מהצפת עובדות או עימותים טלוויזיוניים. הוא יגיע מתוך זעזוע פנימי, מהכרה אמיצה בכך שהמציאות השתנתה והטיעון החסר כבר לא מספיק כדי להכיל אותה.

וכשזה יקרה - ואולי זה כבר מתחיל לקרות בשוליים - נוכל סוף סוף לנהל דיון אמיתי, על קרקע משותפת, עם טיעונים שלמים. אבל האמת הקשה היא שזה לא יקרה מעצמו. המנגנון החרדי לא יתפרק רק בגלל שהמציאות זזה. הוא חזק מדי, עקבי מדי, מקיף מדי. ולכן לצד שיח, לצד אמפתיה, לצד הכלה - יידרשו גם גבולות ברורים. חקיקה. אכיפה. כפייה. כן, כפייה. מילה לא פופולרית, אבל במציאות של מדינה דמוקרטית, זו פשוט חובת השלטון: להחיל את הכללים על כלל אזרחיה. כי בלי זה - נמשיך לדבר, והם ימשיכו לא לענות.

הכותב הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית ובוגר החברה החרדית