מר יולי אדלשטיין הוא אחד מאיתנו. כמי שישב בכלא הסובייטי על פעילותו הציונית, והיה בין אלו שחלמו לשוב לציון - אנו, ותיקי אסירי ציון, עוקבים אחר דרכו הציבורית בגאווה. תמיד ראינו בו מייצג של רוח הלחימה היהודית והחתירה לחירות יהודית במדינת ישראל.
אולם דווקא משום כך, קשה לנו להבין את היוזמה הנוכחית שלו - הצעת חוק לגיוס חרדים לצה"ל - שנראית לנו לא רק מוטעית, אלא מסוכנת.
אין ספק - שירות צבאי הוא חובה מוסרית ולאומית, וכל אזרח במדינה צריך לשאת בנטל. דם בנינו, הלוחמים והמשרתים, אינו שווה פחות מדמו של איש. אך המציאות העגומה בה ציבור שלם ובריא יושב בבית בזמן שבנינו נלחמים - אינה סיבה מספקת לשבירת כלים.
הצעת החוק הזו, גם אם כוונתה לחזק את הצבא, עלולה להביא לתוצאה הפוכה: הפלת הממשלה והידרדרות לאווירת בחירות, בשעה שישראל בעיצומה של מלחמה קיומית. האם זה הזמן לסערה פוליטית נוספת? האם ראוי להכניס את המערכת כולה למערבולת שתשרת רק את אויבינו?
אך מעבר לפן הפרקטי, יש כאן נקודה מהותית עמוקה יותר. אנחנו, יוצאי ברית המועצות, לא גדלנו בעולם התורה. רק לאחר עלייתנו ארצה נחשפנו לעומק הקיום היהודי שמבוסס על לימוד התורה בכל הדורות. דווקא מתוך הכרה זו - ברור לנו כי עולם התורה אינו אויב, אלא יסוד עמוק בזהות הלאומית של עמנו.
כשמדובר בציבור החרדי - לא ניתן לחולל שינוי בכפייה. כל ניסיון לגייס את החברה הזו באמצעות סנקציות, קנסות או ענישה משפחתית - יזכיר לכולנו את חוקי השלטון הסובייטי שרדף אותנו על יהדותנו. אתה, מר אדלשטיין, מכיר זאת אישית. האם אין זו חזרה מצמררת על דפוסים שהעם היהודי נלחם נגדם בכל מאודו?
לא כך נבנה עם. שינוי עמוק נעשה מתוך שיח, סבלנות, והבנה. לא באלימות חוקתית ולא ברדיפה ממלכתית.
דווקא בימים קשים אלה של ימי תמוז ואב, כשישראל נלחמת על עצם קיומה, אנו קוראים לכולם - ובפרט למובילי הציבור - לעקור את הרעל של שנאה, ולהרבות באהבת חינם.
את המחלוקות נפתור באמונה, לא בכוח.
הכותב הוא יו"ר מועדון ותיקי אסירי ציון ומסורבי העלייה