קול חתן וקול אזעקה

צעד תימני

השבוע נערכה החופה של אחיין שלי, יותם, שהתחתן עם ענבר. באמצע הקראת הכתובה התחילה תכונה תזזיתית, פורסם שבתוך דקות ספורות צפויה אזעקה.

זה לכאורה מסוג הסיטואציות שיכולות להחריב חופה, ואיכשהו ההוראה הייתה להישאר לעמוד במקום ולהתפלל שהטיל ייפול במטבח בחברון, תפילה שכמובן נענתה בשל קדושת המעמד. אבל לא זו בלבד שהאזעקה שאכן הגיעה לא החריבה את האירוע, היא הרימה את החופה לגבהים חדשים. פתאום ברור לך שחופה בתקופה הזאת היא לא סתם עוד חופה - זה הסיפור שעומד בלב המלחמה: הקמים עלינו לכלותנו מבקשים לזרוע מוות ופחד, ובית נוסף שקורם עור וגידים ממלא את כולם בשמחה וחיים. רגע אחרי שהסתיימה האזעקה, הודינו למושך בחות'ים על שלא אירע לנו כל פגע, ובלב הודינו לחות'ים עצמם שמקפידים להזכיר לנו מפעם לפעם מי אנחנו, ולא פחות חשוב מזכירים לנו לשמוח בחיים עצמם, פשוטים ככל שיהיו, שהרי שום דבר פשוט כבר לא פשוט וממש לא מובן מאליו.

אישה. אמא. סבתא. סבתא רבתא

יש רגע מרגש במיוחד בדרך אל החופה, החתן מתקרב אל הכלה לקול צהלולי האורחים ודמעות המתרגשים ומכסה אותה בהינומה. ליד הכלה עומדת לרוב אמא שלה, ואם היא זוכה לכך גם סבתא שלה, אולי אפילו סבתא רבתא. יש ברגע הזה בעיניי גם מעבר לריגוש הרגיל. יש כאן אמירה לחתן: רואה את הכלה הצעירה? בוחר בה? נהדר. עכשיו תסתכל ימינה, אל אמא שלה, מבוגרת ממנה בשניים-שלושה עשורים. אתה לא כורת ברית רק עם האישה בת העשרים, אתה כורת ברית עם איך שהיא תהיה בגיל ארבעים וחמישים. עכשיו תסתכל שמאלה, אל סבתא שלה, ותמתח את הברית עוד עשרים שנים קדימה, גם כשתהיה בת שבעים עם כל סממני הגיל - אתה כורת איתה ברית. עכשיו תסתכל אל סבתא רבתא שאוחזת בהליכון או יושבת על כיסא הגלגלים. רק אחרי שגמר בליבו שלא לשאת לאישה רק את הצעירה שבחר בה אלא את כל גלגוליה העתידיים, מסתוריים ועלומים ככל שיהיו, רק אז אפשר לצעוד לחופה. כך בדיוק גם לגביה - מבט אל השערות המלבינות של אבא והקרחת של סבא. רק הנכונות להינשא ללא ידוע שצופן העתיד היא ברית אמיתית. הגדרתי לעצמי כך: נישואין הם כריתת ברית היום עם מה שנהיה מחר.

נשמה פורחת

לפני כמה שנים, כשעמדה חתונת בנם של הרב יוסי וייצן והרבנית רחל מהיישוב פסגות להסתיים, אמר לי הרב: תראה במה אנחנו מתעסקים עכשיו: טיפ למלצרים, סגירת חשבונות, העמסת מתנות על הרכב ומי נוסע עם מי. למה? כדי שלא תפרח לנו הנשמה, כי אם היינו מתעסקים במה שקרה כאן הלילה, הנשמה שלנו לא הייתה עומדת בזה, אז בורחים לדברים הקטנים.

אחינו

רגע לפני שבירת הכוס קראו תפילה לשלום החיילים ותפילה לשיבת החטופים, ושרו "אחינו כל בית ישראל", ושוב חשבתי על השיר הזה, שעד שמחת תורה שעבר היה שייך לבאי בית הכנסת בלבד והפך מוכר לכולם.

לי יש איזה חשק לשבש את הפיסוק בשיר ולקרוא אותו אחרת:

משפט ראשון בפני עצמו: "אחינו = כל בית ישראל". ככה מתחיל השיר בפיסוק החדש, הצהרה שכל בית ישראל הם האחים שלנו, כולם כולם, הבעד והנגד, המתגייסים ושאינם, גלויי וחובשי, הניצחון המוחלט והסיום המלחמה עכשיו. כולם אחינו, כולם שייכים לאותו בית, בית ישראל. כי הפיסוק המקורי מדבר דווקא על אחינו בית ישראל שנתונים בצרה ובשביה, ואיכשהו יש לנו יכולת להרגיש אחווה כלפי מי שבצרה והרבה פחות כלפי מי שלא. אני תמיד מזכיר לעצמי שרבים מאחינו, אלה שהיו ואלה שעודם בצרה ובשביה, דומים להפליא בדעותיהם לאלה שמוחים בהפגנות קצה ולאלה שמחאו כפיים להחרבת גוש קטיף, ואם הם אחינו גם כל הדומים להם לגמרי אחינו, בלי תנאים, גם בלי "צרה ושביה". אחרי שנרגיש אחווה אמיתית כזאת לכל בית ישראל, אפשר להכריז:

"הנתונים בצרה ובשביה - המקום ירחם עליהם ויוציאם...". אנחנו לא פונים בבקשה, "רחם עליהם", אנחנו כביכול קובעים עובדה: המקום ירחם עליהם. אם אנחנו נאהב ונרחם זה על זה, אין סיכוי שזה לא יקרה.

זו לא שנאה

בשבוע שעבר כתב כאן ידידיה מאיר בטור המשובח תמידית שלו על כך שמישהו החליט ללבות שנאה בין הציונות הדתית לחרדים סביב חוק הגיוס.

מבלי להיכנס לגופו של עניין, אני מרגיש חובה לומר שאי אפשר לכרוך כל ויכוח בשנאה ואז להפוך את הטענות בוויכוח ללא לגיטימיות.

אפשר לחשוב שהחרדים נהנים כאן מהגנה במחיר דמים וצריכים להתגייס לצבא, מבלי שתהיה בזה עדות למיליגרם אחד של שנאה. אפשר לטעון שכשיש כמה דיירים בבית משותף באזור מסוכן, יש בעיה בכך שאחד השכנים לא נושא בהוצאות השומר שבכניסה. ואם המגורים הללו כבר גבו את חייהם של לא מעט מילדי השכנים, כמעט בלתי ניתן לצפות שהם יראו את השכן הפטור ולא יביעו את דעתם. זו לא שנאה. זו דרישה עניינית של השכנים. אפשר להתווכח איתה, אפשר לומר שבבודקה של השומר בכניסה לבניין מעשנים גראס וצופים בסרטים וזה לא מתאים לאורח חייהם של דיירי הבית הפטור. בטח אם מתברר שהדיירים הללו יושבים בוועד הבית וחותמים שוב ושוב על הארכת צווי השמירה של שאר הדיירים. אבל אי אפשר לחבר אוטומטית בין הטענה העניינית לשנאה, וכך כביכול להיות פטורים מלהתמודד עם העניין עצמו.

אני חושב כך לגבי כל הדיונים הפנים־ישראליים. בעיניי אדם שיאמר שבגלל ההתנחלויות אנחנו מקיזים את דמנו במלחמות שווא, שרק כשיסתיים הכיבוש יסתיים מסע הדמים הזה, ובשל מפעל ההתנחלויות כל זה קורה - טוען טענה לגיטימית. הוא טועה לדעתי, הוא משלה את עצמו והדעה הזאת גם גורמת לטעמי נזק לאומי, אבל הוא לא שונא, הוא חלוק עליי. גם חרדי שיטען שהחברה הדתית־לאומית מכרה את יראת השמיים בשם ערכים לאומיים, שדתי לאומי מצוי בקיא בנטפליקס יותר מבדף גמרא - זו טענה לגיטימית, אף שנכונה חלקית, אבל חשוב לברר אותה. זו לא שנאה.

הטריק הזה, לסתום פיות בשם טענת שנאה, הוא הטריק הכי שימושי בקרב קהילת הלהט"ב, כל דעה כנגד הקהילה היא הומופוביה וכל פסוק בתורה מהתחום הוא כבר פשע שנאה. אז לא, אדם יכול להתנגד לרעיון הלהט"בי ולא לשנוא, אפילו לאהוב את האנשים שהוא חולק על דרכם. זה מורכב, אבל באותה מידה פשוט לגמרי.

אני יודע שבקלות אפשר להפוך ויכוחים למלחמות אחים, אבל אפשר גם אחרת וסתימת פיות היא רעיון ממש לא טוב. אז לא, דתיים לאומיים שמבקשים גיוס לחרדים אולי טועים ואולי צודקים, בטוח כואבים, וממש לא שונאים.

לתגובות: [email protected]