מזמן לא זכינו לשמוע קצין בכיר במשטרה שמדבר בגו זקוף, בראש מורם ובטון בוטח על פעולות אכיפה נחושות, ולא כקלישאה, מול המגזר הערבי.
אבל כך בדיוק נשמע השבוע מפקד יחידת יואב, ניצב משנה ששי שלמה, שאמון כבר שנה וחצי על יישום מדיניותו של השר הממונה בכל הנוגע לאכיפת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הבדואי במרחבי הנגב. "אנחנו מגיעים לכל אירוע כזה חזק מאוד", הוא מתאר ל'בשבע' את הנוכחות המשטרתית בזירות פינוי והריסה, "שוטרי יחידת יואב, פרשים, כלבים, כל מה שצריך מבחינת המעטפת, ומפגינים משילות. אנחנו לא נתקלים בהפרות סדר מצידם, לא בחיכוך ועימות עם שוטרים, לכל היותר מעצרים בודדים פה ושם", מפתיע ניצב משנה שלמה את כל מי שזוכר את הפרות הסדר האלימות שנהגו בעבר באירועים מסוג זה. "אנחנו מממשים באופן נחוש את מדיניות השר, המפכ"ל ומפקד המחוז, ורואים את השינוי בשטח כתוצאה מהמדיניות הזאת".
עוד נשוב לנתונים שמספק ניצב משנה שלמה על היקף עבודת האכיפה בשטח, אבל קודם לכן נטפס אל ראש הפירמידה שעליה הצביע מפקד יחידת יואב - השר הממונה. "משטרת בן גביר", מכנים אותה מתנגדיו בלעג מהול בזעם מאז נכנס השר לביטחון לאומי לתפקידו, אבל למען האמת השד אינו נורא כל כך, אולי אפילו למעלה מזה. בן גביר, כפי שאמור לנהוג כל שר שנכנס למשרדו, הציב לעצמו יעדים והחל לממש אותם באמצעות הכלים שבידיו. על מנת לקדם את מדיניותו מינה אנשים מתאימים בכל שדרות הפיקוד במשטרה, ומאידך פעל להוספת תקנים ומשאבים בהיקף של מאות שוטרים לאזורים שביקש לפעול בהם. אחד מהיעדים היה החזרת המשילות והריבונות לנגב הפרוע, שבתהליך מידרדר הפך בשנים האחרונות לאקס־טריטוריה בדואית, ובו התושבים היהודים חיים תחת אימת הפרוטקשן והסכנה בכבישים, ולעומתם העבריינים הבדואים חוגגים בבנייה בלתי חוקית חסרת גבולות, שכובשת אלפי דונמים של אדמות מדינה.
השר בן גביר החליט שבמשמרת שלו ייעשה לזה סוף, או לפחות תחילת הסוף. הוא כינס סביב שולחן עגול את כל הגורמים הרלוונטיים לאכיפת חוקי הבנייה בנגב - רמ"י, הרשות לאכיפה במקרקעין, הסיירת הירוקה, מינהלת דרום ויחידות המשטרה השונות - והחל לשרטט את קריאת הכיוון שלו. הדרמה הראשונה שסימרה את שערות המשתתפים הייתה ההכרזה כי מעתה, הפלא ופלא, ייהרסו גם מבנים מאוישים בלתי חוקיים ולא רק פחונים, מחסנים או לולי תרנגולות. "לא, אנחנו לא הורסים בתים מאוישים, זה מסובך. צריך למצוא פתרון לכל תושב כזה", נשמעו הקולות סביב השולחן. בן גביר לא נבהל: "אני דווקא זוכר איך הוציאו את משפחת פדרמן, או את האלמנה עוזרי וילדיה, באישון לילה מבתיהם. נשים וילדים נזרקו החוצה לפנות בוקר בשעות חורפיות וקפואות באזור חברון, ואף אחד לא מצא להם פתרון. חוק זה חוק, אז כנראה זה אפשרי".
זה התחיל בהדרגה, אבל בשנה וחצי האחרונות גרף האכיפה נוסק לגבהים שמדינת ישראל לא הכירה זה זמן רב. הנתונים מצביעים על עלייה דרמטית של 480 אחוזים בהיקף מעשי האכיפה בתקופה הזאת. חידוש נוסף הוא כאמור הרס של מבנים מאוכלסים, מה שלא היה נהוג בעבר, וכאלף משפחות בדואיות פונו בשנה האחרונה מבתיהן הלא חוקיים. השטחים שפונו מעברייני הבנייה הבדואים במסגרת פעולות האכיפה שחררו אלפי דונמים של אדמות מדינה, והם שווים בגודלם לשטחן של תל אביב וגבעתיים גם יחד. הרשויות לא נרתעו גם מהרס מסגדים לא חוקיים.
אחד המקומות היותר סמליים בהקשר זה הוא הכפר הבלתי חוקי אום אל־חיראן. בכפר התגוררו כ־70 משפחות במשך עשרות שנים, וכאשר מדינת ישראל רצתה להקים על שטחו את היישוב דרור, החל מאבק משפטי ממושך בסוגיית פינויו של הכפר. לא פחות מ־20 שנה נמשכו המאבקים הציבוריים והמשפטיים. רק לפני כחצי שנה, בקדנציית המשילות המתחדשת של בן גביר, נאכפה סוף סוף ההחלטה המשפטית הישנה. מה שלא הצליחו ממשלות ומשטרת ישראל לעשות 20 שנה, התרחש באורח פלא כמעט מעצמו: לא רק שלא היה צורך בעימות אלים מול התושבים, אלא שמרביתם הרסו את בתיהם במו ידיהם, לאחר שאוימו כי יצטרכו לשאת בהוצאות הגבוהות אם תיאלץ המדינה להרוס את המבנים בעצמה. את שיירי המבנים שנותרו הרסה המדינה, כולל המסגד שהיה במקום, וכיום הכפר הבלתי חוקי והעיקש נעלם מעל פני האדמה.
אום אל־חיראן הוא מקרה מבחן שמלמד על הכלל. יחידת יואב ומחוז דרום תוגברו על ידי השר במאות תקנים ובתוספת ימי עבודה, על מנת ליישם את מדיניות האכיפה החדשה. ניצב משנה ששי שלמה מתאר את שינוי המדיניות בנתונים מהשטח. בשנה וחצי האחרונות ישנה עלייה במספר הצווים השיפוטיים, כשהכוונה היא להרס מבנים מאוכלסים, וגם עלייה במספר הצבירים שנהרסים - מקבצי מבנים לא חוקיים של עד 300 מבנים. בעבר, הוא מציין, היו פחות צווים שיפוטיים (כאמור - הרס מבנים מאוכלסים), וכמעט שלא ניתנו הוראות להרס צבירים. לשם ההמחשה, בשנה שעברה נהרסו 33 צבירים, וכעת רק בחציון הנוכחי נהרסו יותר מ־25 צבירים. "מדובר במאות בתים", הוא מסביר, "אלו יכולים להיות מבנים שכבר כמה שנים מונחים על השולחן, ועכשיו הצווים הגיעו לכלל מימוש וביצוע". ההבדל מתבטא גם בהיקף בדונמים: בשנה שעברה פונו 4,000 דונם של אדמות מדינה, לעומת 1,300 בלבד בשנה שקדמה לה.
הנחישות שמתאר ניצב משנה שלמה מול עברייני הבנייה, משפיעה לדבריו גם על תחומי פשיעה נוספים בנגב. "אנחנו מעבירים מסר ברור שמשפיע על השטח. יש מגמת שינוי. לפני חודש וחצי למשל נכנסנו לחתונה של אלף איש בפזורה שהמשתתפים התכוונו לבצע בה ירי לא חוקי. פיזרנו את החתונה והיא לא התקיימה. נכנסנו לעוד כמה חתונות כאלה. עכשיו אין כמעט ירי בחתונות, ואנחנו מדברים על עשרות חתונות בשבוע. האזרחים עצמם מבקשים מהמשתתפים לא לבצע ירי בחתונה. יש גם עלייה בכמות תפיסת האמל"ח, ויש גם ענישה והליכים משמעותיים יותר נגד העבריינים, כולל בתחום סחיטה ואיומים (תופעת הפרוטקשן, ח"ר): עלייה בכמות המעצרים, הגשת כתבי אישום, בקשה למעצר עד תום ההליכים. אלה מסרים שמועברים, שאנחנו לא נרשה לאלימות להימשך".
גם בגופים המקצועיים שמלווים את המתרחש בנגב, מצביעים על שינוי מגמה ברור. יהודה קאפח, רכז דרום בתנועת רגבים, קובע כי "בשנתיים האחרונות אנו עדים לשינוי מגמה מהותי מאוד. מאבקים משפטיים שנסחבו שנים מסתיימים בהריסה משמעותית, ואחת ההשלכות החשובות ביותר של אכיפה זו היא בלימה מוחלטת של פלישה חדשה לשטחים פתוחים. ישנה עוד בנייה לא חוקית, אך רק בתוך המקבצים הקיימים. סוף סוף שעון החול מתהפך והבדואים מתחילים להבין שהחוק חל גם עליהם, ואם הם לא ישתפו פעולה, הם יפסידו הכול", אומר קאפח.
חרם בדואי על באר שבע
אחד השיאים של מדיניות האכיפה התרחש לפני כשבועיים במבצע הריסה גדול, אחד הגדולים שבוצעו אי פעם בנגב, כך לפי נתוני מחלקת המחקר בתנועת רגבים. המדובר היה בשכונה בלתי חוקית ביישוב הבדואי שגב שלום, ובמבצע נהרסו מקבצי בנייה גדולים של כ־80 בתי אב ויותר ממאה מבנים. את חלקם הרסו התושבים עצמם והתפנו מהמקום, וחלקם נהרסו בידי רשות האכיפה של רמ"י. במקום צפויים פינויים של כ־200 מבנים נוספים.
השטח יועד לגדילה הטבעית של שגב שלום - יישוב בדואי מוכר ומוסדר, אלא שעברייני הבנייה השתלטו על השטח ומנעו את התפתחותו של היישוב. לאורך שנים ארוכות ניסתה המדינה להגיע לפשרות ולהסכמים עם הפולשים, אך התושבים סירבו לכל הליך פשרה. בתום הליך ממושך קבע בג"ץ שיש לפנותם, וכאמור לאחרונה מומשה ההחלטה.
ההרס בשגב שלום עורר גל מחאה חריף בקרב הפזורה הבדואית, שמחתה בלי הינד עפעף על שהמדינה לא מאפשרת לה לבצע עבירות במנוחה. שיאו היה בהפגנת ענק של כ־4,000 בדואים שחסמו רחוב ראשי בבאר שבע, וטענו כי האכיפה נגדם מחמירה וכי אין להם פתרונות מגורים חלופיים. חברי הכנסת הערבים ומנהיגי המגזר היו חלק אינטגרלי מהמחאה, השתלחו בשרי הממשלה ובמדיניותה וקראו למאבק ברוטלי. התנועה האסלאמית אף שלחה אוטובוסים מהצפון לתגבור המפגינים. בהפגנות נקראו גם קריאות לאומניות בריח פלשתיני, דוגמת: "אנחנו בעלי הנגב הזה, המולדת הזאת שאין לנו מולדת מלבדה... במאבק הזה ההפגנה הזאת היא ההתחלה, לא נעצור כאן", וכן "סוגיית הנגב הינה הסוגיה של כל הערבים, לא נשתוק ולא נעשה שום פיוס".
בתנועת רגבים מזכירים כי הבדואים אינם נזרקים לרחובות, על אף הזעקות שלהם על נישול ואפרטהייד. כל בדואי בן יותר מ־18 מקבל מגרש חינם, מענק כספי וסבסוד עלויות פיתוח הקרקע. "אלו מענקים שאף אזרח ישראלי לא מקבל, לא מילואימניק ולא חרדי, לא כל שכן עבריין שפלש במשך שנים לשטח והחריב אותו", אומרים ב'רגבים'.
צעד נוסף של המחאה היה הכרזת חרם בדואי על מרכזי הקניות בבאר שבע, על מנת לפגוע בפרנסת היהודים תושבי הנגב. את המחיר משלמים גם יהודים אחרים - תושבי דרום הר חברון. זה כמה שנים מתקיים שוק פיראטי ענק סמוך ליישוב טנא־עומרים בהר חברון, ואליו נוהרים בדואים מרחבי הדרום שמעדיפים לרכוש שם את כל מבוקשם בכסף "שחור". בימות החול, אך בעיקר בסופי שבוע, מציפים את הכביש באזור כ־10,000 כלי רכב של קונים בדואים, כך מתאר ראש מועצת הר חברון, אלירם אזולאי. הנסיעה במעבר טנא־עומרים אורכת בשל כך שעה וחצי במקום חמש דקות, והסכנה הביטחונית ליהודים שנקלעו לפקק בין אלפי ערבים ברורה. מאז הכרזת החרם הבדואי על באר שבע, התופעה החמירה אף יותר. "זה מגה־אירוע בלתי נסבל, ואף אחד לא מצליח לפעול בעניין", אומר אזולאי, שפתח בעצמו במאבק למיגור התופעה. אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט הגיע לאחרונה לאזור, וכעת מצפים התושבים לתוצאות.
תוכניות ממשלתיות מהפכניות
לצד מבצעי האכיפה, ובסנכרון בין־משרדי פורה, מקדם השר עמיחי שיקלי, הממונה על רשות ההסדרה ליישובי הפזורה הבדואית בנגב, תוכניות חדשות להסדרת ההתיישבות הבלתי חוקית, שעולות בקנה אחד עם המדיניות המקשיחה של המשרד לביטחון לאומי. העלייה ברף ההריסות גורמת לרבים מבני הפזורה לפנות מיוזמתם לרשות ההסדרה כדי לא להפסיד את נכסיהם לגמרי, חלף השנים הארוכות שבהן ישבו אותם עבריינים על הקרקע באין מפריע.
בהובלתו של השר שיקלי קידמה הממשלה שתי תוכניות. האחת נקראת 'תוכנית המיקודים', שהופכת את התפיסה שנהגה עד אז, שלפיה מלבינים בנייה בדואית לא חוקית בכל מקום שהיא קיימת בו. "בתוכנית שלי לא מתפזרים באין־סוף פרויקטים של בנייה בכל רחבי הנגב", מסביר השר שיקלי, "אלא קודם כול מתעדפים אכיפה כלפי מי שהיה לו הסכם לעבור למקום מסוים חלף המבנה הלא חוקי שבו התגורר, ולא קיים את התחייבותו. זה שינוי משמעותי, מעבר מהריסות מינהליות בלבד להרס מבנים מאוכלסים, אכיפה כואבת וקשה, אבל זה רק כלפי אלו שהתחייבו לעבור למקום חוקי שהוצע להם ולא עשו זאת". השר שיקלי מצביע על מיקודי אכיפה נוספים בתוכנית זו, שנקבעים לפי חשיבות האזורים ויכולת הרשויות לאכוף.
לפני כשבועיים אושרה בוועדת השרים תוכנית חדשה שהוביל שיקלי, בשם 'רפורמת הקווים הכחולים'. "התוכנית הזאת מתמודדת עם אתגר קשוח יותר", הוא מגדיר, "מדובר על תובעי בעלות, כלומר בדואים שפלשו לשטח בתוך קו כחול של יישוב מוכר ומוסדר, וטוענים שהוא שלהם. מבחינה חוקית אין להם שום קייס, אלא שהבדואים מהיישובים המוכרים לא מעיזים לבנות בשטחים שתובעי הבעלות השתלטו עליהם באופן לא חוקי. בצורה הזאת נכבשו למעשה 600 אלף דונם בנגב, שבהם לא מתאפשר לבדואים שחפצים בכך לבנות בצורה חוקית".
הרפורמה הנוכחית תפעל מול אותם "תובעי בעלות" בשני תמריצים: נתינת הכרה מסוימת לתביעה ותשלום פיצוי, בתנאי שיאפשרו לאוכלוסייה מהפזורה להתיישב באותו שטח על פי חוק. התמריץ השני והשלילי הוא ענישה תקדימית: מי שלא ישחרר את השטח, ייגרע מהקו הכחול של היישוב, ואז ההפסד הכלכלי עצום - ערך הקרקע שנתפסה יורד לאפס. "יש לנו תיאום מלא עם המשרד לביטחון לאומי, אנחנו פועלים מתוך היגיון של הסדרה ולא הריסות ספורדיות. האכיפה היא דווקא במקום שניתן להסדיר", אומר השר שיקלי.
השר בן גביר מסכם בסיפוק את המדיניות החדשה: "כך נראית משילות. אני גאה בעלייה הדרמטית בהיקפי ההריסה של הבנייה הבלתי חוקית בנגב. נגמרו הימים שבהם ישנה העלמת עין של רשויות אכיפת החוק מבנייה בלתי חוקית והשתלטות על אדמות מדינה. העלייה בכמות ביצוע ההריסות ומימוש הצווים על ידי רשויות האכיפה השונות שהמשטרה מובילה, מרתיעה את העבריינים. מדיניות האכיפה הבלתי מתפשרת תימשך ביתר שאת, ואף תוגבר".
לתגובות: [email protected]