בעולם נורמלי, במדינה נורמלית, לו היינו עם נורמלי, לא היה צריך להיות דיון על חוק גיוס.
חוק מטבעו חל על כל אזרח באותה מידה. חוק מטבעו בא כששוברו בצידו, מה קורה למי שעובר על החוק. זה שיעור הפתיחה בלימודי יסוד של משפטים. אז ברור שיש סנקציות. כמה? שיהיו אפקטיביות כדי שהחוק יצליח. לפעמים קנסות, לפעמים מאסר.
במדינה שהגיוס בה הוא חובה והצבא בה הוא צבא העם, ובזמן שעומס השירות הצבאי, בסדיר ובמיוחד במילואים, מאיים עלינו איום קיומי, ברור עוד יותר שחייב לחול חוק אחד על כולם, ושכולם צריכים להתחלק במשימה הקדושה, שהיא זכות וגם חובה. כדי שלא יקרה מה שלצערנו קורה עכשיו, שהמשימה של כולם מוטלת על חלק קטן מדי של החברה, עם רוב דומיננטי לציונות הדתית, והמשא כבד עד מאוד על המשפחות, הנשים, הגברים, וכוח אין, ואין מושיט יד.
אז לא ברור שחייב להיות חוק אחד לכולם, ושהכרח לאכוף אותו מיד? למה אין חוק כזה? למה בכלל מדברים על חוק גיוס, חוק שירות או חוק השתמטות (כרגיל, הכינוי חושף מה אתה חושב)? הבה נרחיב את המבט: כי עם ישראל איננו עם נורמלי, וכי היו אלפיים שנות גלות בלי צבא. ומשום שהחברה החרדית בארץ ישראל שוקמה מאפר על יסוד פטור משירות צבאי ואזרחי, שאפשר לה להתפתח ולשמור על חומות גבוהות בינה לבין שאר החברה. וגם, כי הסכמים פוליטיים מימי בגין ואילך קיבעו את המצב הזה ויצרו תלות פוליטית במחנה הלאומי. וכי הקונספציה שלפני מלחמת שמחת תורה הייתה שאנחנו בשלום עולמי, ושהצבא הוא זירת יישום של אג'נדות פמיניסטיות ולא צבא של אומה הנאבקת על חייה. כי היו מילואים רק פעם בשלוש שנים ואפשר היה למחול על אי הצדק, וכי המשא באמת לא היה כל כך כבד, אז כולנו אמרנו: תהליכים. וגם, כי החברה החרדית התרגלה להיות ממומנת על ידי המדינה, להיות שותפה בהנהגה, לגדל את ילדיה, להירשם בישיבות ובכוללים בין שלומדים ובין שלא, ונהנתה מההגנה שהמצב הזה נתן לה.
סגרו גמרות ורוצו לשדה הקרב
מה היה צריך לקרות ב־8 באוקטובר 2023? בעולם אמיתי, מנהיגי הציבור החרדי היו מתכנסים בירושלים, ומוציאים כרוז שבו כתוב: "עת צרה היא ליעקב: בני ישראל היקרים, בחורי החמד, עת לעשות לה' - הפרו תורתך, סגרו את הגמרות ורוצו לשדות הקרב, כדי להושיע את עם ישראל מיד אויביו. מי שאיננו יודע לסגור את הגמרא ולשאת בעול עם חברו, תורתו איננה מתקיימת בידו". על החתום: כל ראשי הישיבות והאדמו"רים. כותב שורות אלה ניסה באותם ימים ראשונים של המלחמה לדבר אל ליבם של מנהיגי החרדים, ללא הועיל.
זה לא קרה. כי למרות ההזדהות ונקיפות המצפון והערכים הטובים, ההרגל נעשה טבע והחרדה גדולה מדי, וכלוב הזהב החרדי נעים ובטוח מדי. וכשזה לא קרה, זה לא היה בגלל הממשלה, ולא בגלל הציונות הדתית, ולא בגלל ליברמן, לפיד או אחים לנשק, אלא רק בגלל החברה החרדית והנהגתה. וכשזה לא קרה, כדרכו של עולם נכנסו שחקנים נוספים והפכו את המצב למורכב יותר: היועצת, הבג"ץ, האופוזיציה ומי לא. ולמרות כל זה, הרי המצוקה לא נפתרה, היא רק גדלה וגדלה. וגם האמת הפשוטה לא השתנתה, המצב חייב להשתנות בגדול.
ועכשיו מנסים לחוקק חוק, ואנחנו כבר עמוק בתוך פשרה רדיקלית, בעייתית מאוד מבחינה חוקית: לא חוק שיחול על כל אחד בשווה, אלא חוק מיוחד לחברה החרדית. לא מאה אחוז, אלא רק 50. ולא היום, אלא בעוד 7-5 שנים. כל זה לא כל כך חוקי, אבל כשמבינים את הרקע, את הקשיים ואת החרדות, אפשר גם ללכת לפנים משורת הדין. כדי שזה יצליח, כדי לקרב.
ואז בא יולי אדלשטיין (יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, נציג המדינה והמחנה הלאומי - להזכירנו), ואומר: בסדר, זה לא שוויוני, זה חצי חוקי, אבל אני מוכן לפשרה הזאת כי אני רוצה לשמור על הממשלה וכי אני מבין את מורכבות המצב. רק על דבר אחד אתעקש, שלפחות אחרי כל הוויתורים, הפשרה הזאת תהיה רצינית ותתקיים בפועל. לא אתן שזה יהיה בלוף. הוא לא מציע מאסרים, לדעתי בצדק, כי מאסרים לא יביאו גיוס אלא מרד. רק אי־מימון של הישיבות ואי־מימון של היחידים שלא יעמדו בחובה החוקית. כי הרי החוק פונה לחברה, לא ליחידים, אז חייבת להיות אחריות של החברה.
ואז אומרים לו הפוליטיקאים החרדים: חכה עם הסנקציות לעוד שנה, ותוריד את המחיר, ושלא יהיו תוצאות קשות מדי, ומציגים זאת כרדיפה והתעללות בחרדים (נזכיר, שלא משרתים, שלא עומדים בחוק, והדיון איננו על גיוסם בכפייה ולא על מאסרם, אלא על הפסקת המשך המימון של אי־גיוסם). וגם במחננו נשמעים הקולות: שזו רדיפה, ולמה לעשות מחלוקת עם החרדים, ושסנקציות (אף שהמילה לא כל כך מתאימה, כאמור) לא יועילו, רק ירחיקו, ושאפשר לגייס רק באמון ובאהבה, וגם מחלוקת בתוך מחננו יש ברוך ה'.
ומכיוון שאני מאמין מאוד שכל תהליך חברתי הכי טוב לעשות מתוך אמון ובאהבה, ורוצה לתת צ'אנס לכל הזדמנות כזאת, וגם רוצה שנהיה מאוחדים בעמדתנו, אני רוצה להציע הצעה שאני בטוח שהיא תהיה מקובלת על כולם. ואני פונה מכאן לראש הממשלה, ליולי אדלשטיין, לבצלאל סמוטריץ' ולכל מנהיגי המפלגות: עזבו סנקציות! לא צריך! בואו להנהגה החרדית ואמרו להם: נחוקק את חוק הפשרה, כפי שהציע שר הביטחון, וכפי שהוסכם גם על ידכם. אם אתם לא רוצים סנקציות, קחו אתם אחריות על ביצועו. נעשה ניסוי שלא נעשה מעולם בשום מקום בעולם, ונחוקק חוק שמבוסס רק על רצון טוב ועל אמון.
ומה שאנחנו מבקשים מכם, רק כדי לדעת שאכן יש רצון טוב, הוא שמנהיגיכם הרוחניים, גדולי הרבנים, שלהם אתם נשמעים בכל דבר והם הקובעים מה יהיה, יחתמו על ההצהרה הבאה, וכך יעבור החוק ללא שום איום:
לכבוד בני הישיבות והכוללים, וצעירי העדה די בכל אתר ואתר!
מתוך הבנת המצוקה הגדולה של צבא הגנה לישראל, ומצוקת נשות המילואים ששוועתן עולה השמיימה מתוך קשיי היומיום בגידול הילדים ואחזקת המשפחה, ומתוך רצון להיות נושאים בעול עם חברינו המשרתים הקורסים תחת הנטל של יותר ממאה ימים בשנה שירות מילואים, מהם גם אלפי ועשרות אלפי בני ישיבות ציוניות שאינם יכולים ללמוד תורה בגלל העול הכבד, ומתוך הבנת המציאות של פיקוח נפש לאומי, ומתוך הכרת טובה לממשלת ישראל שהסכימה להקל מעלינו את עול השירות,
אנחנו קוראים לכל בני הציבור להיענות לצווי הגיוס כפי שיישלחו על פי החוק ולשתף פעולה עם השלטונות ולהתגייס למסלולים כגון, החטיבה החרדית ומסלולים אחרים, כפי שיקבע ועד הישיבות בתיאום עם צה"ל ולקיים את התחייבויותינו לעמוד במכסת הגיוס כקבוע בחוק החדש. כל מי שיישלח לו צו במסגרת החוק והמכסות שנקבעו בו, יהיה חייב להתייצב ולשרת, כדי לשמור על לימוד התורה שהוא בבת עינינו, וכדי שהישיבות תוכלנה להמשיך בכל עוז.
אנחנו מתחייבים לעשות כל שלא־ל ידינו כדי שחוק הפשרה כפי שנקבע בהסכמה עימנו, יקוים ככתבו וכלשונו.
בברכת התורה,
מועצת חכמי התורה (הרבנים הגאונים: צדקה, מיה, יצחק יוסף, ש' מחפוד), מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, הרב דב לנדו, הרב משה הלל הירש.
אחיי ורעיי, לא צריך יותר מזה. אני משוכנע שגדולי ישראל יעמדו בדיבורם. רק באמון ואהבה. ללא סנקציות! ואם לא ירצו לחתום, לא לחוקק שום חוק, עד שייקחו אחריות. ולהמשיך לדבר באהבה ובאמון.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול', ד"ר וחוקר שואה, אביו של סרן אמתי גרנות הי"ד, שנפל במלחמת 'חרבות ברזל'