הרופא המלטזי אדוארד דה בונו (2021-1933), שהיה מועמד לפרס נובל בשנת 2005, פיתח מודל של חשיבה אנושית המושתת על שישה דפוסים.
אחד מהם הוא "החשיבה הלטרלית" (בתרגום מילולי: חשיבה לצדדים). חשיבה לטרלית היא חשיבה בלתי צפויה פורצת גבולות החורגת מהמסלול הרציונלי המורגל. כדוגמה לחשיבה שכזו מביא דה בונו את משפט שלמה.
דה בונו טוען שאחד הכלים העיקריים המשמשים חשיבה שכזו הוא הפרובוקציה. ישנם מצבים שבהם דווקא הפרובוקציה - המעשה הבלתי צפוי שכל חשיבה שקולה ורציונלית נרתעת ממנו - היא זו שתביא את התוצאה המיוחלת.
מקור המילה פרובוקציה במשפט הרומי, שם היא ציינה הליך משפטי מסוים שאיננו קשור לשימוש שנעשה במילה בשפה המודרנית. בשפה המודרנית מונח זה מציין דיבור או מעשה הנתפס בדרך כלל כקיצוני, ושתכליתו להוציא את היריב משיווי משקל - בתחום החברתי, בתחום המוסרי, בתחום הפוליטי, בכל תחום. מאפיין נוסף של פרובוקציה הוא שלא מדובר בתהליך הדרגתי. היא פתאומית, מהפכנית, ויש בה אלמנט של הפתעה. כל התיאורים האלה אינם ממצים את המושג פרובוקציה, אבל הם מתארים אותו די טוב.
על פי רוב, פרובוקציה נחשבת לדבר בעייתי הן מבחינת כוונות הפרובוקטור, הן מבחינת תוצאותיה העלולות להיות הרות אסון, וזאת גם כאשר הכוונות הן טובות. הסיבה לכך היא החשש מפני שרשרת אירועים בלתי צפויה שהפרובוקציה עלולה להתניע. בזמנים כתיקונם דיבורים ומעשים פרובוקטיביים הם מסוכנים. עם זאת ישנם מצבי קיצון שבהם דרושות פרובוקציות כדי לחולל שינוי, לפרוץ את גבולות ההתנהלות שבשגרה אל עבר מציאות חדשה. נדמה שמדינת ישראל נמצאת במצב שכזה, בוודאי מאז 7 באוקטובר.
במלחמה הנוכחית ובמציאות שנכפתה עלינו אנחנו זקוקים לא לפחות אלא ליותר מעשים פרובוקטיביים כלפי האויבים שלנו. נוכחנו לדעת שאין שגרה, אין סטטוס־קוו במזרח התיכון, וצריך לפעול בהתאם. כמו שאר אזרחי המדינה, גם אני לא יודע מה נמצא בארגז הכלים של הצבא והממשלה, אבל נדמה שבחודשים האחרונים אנחנו עובדים באופן צפוי מדי. שוב, יכול להיות שמחכה לכולנו עוד איזו הפתעה מבצעית יזומה מעבר לפינה, אבל אין לשופט אלא מה שעיניו רואות: ואנחנו רואים שבישיבות הקבינט המודלפות הרשות נתונה ובהמשך הכול צפוי, בעיתוי כזה או אחר תתבצע פעולה זו או אחרת. גרטה גורשה מהארץ על פי תסריט שגרתי, איראן לא תותקף תוך כדי משא ומתן עם ארצות הברית, והעזתים יוזזו מפה לשם ואחר כך משם לפה, הכול לפי תוכנית הומניטרית סדורה.
כאמור, אינני מומחה צבאי, אבל כדאי להקשיב לדברי עופר וינטר שטוען שככה לא נגיע לשום מקום. תורף דבריו הוא זה: "איך זה שהעזתים לא נכנעים כבר שנה וחצי? כאשר הם האויב... הכי חלש במזרח התיכון. אנחנו עושים מה שהם תכננו. מי שמתחילת המלחמה התחיל לדבר על היום שאחרי, שלא יתפלא". אני מודה ומתוודה שאינני חסיד של גנרלים, וגם במקרה זה אינני בטוח שווינטר מתאר את המצב לגמרי לאשורו - הן משום שחמאס בהחלט לא צפה את ממדי ההרס שאנחנו מחוללים בעזה והן משום שהוא לא לוקח בחשבון שיקולים שנובעים מהימצאותם של חטופינו שם. עם זאת נדמה שווינטר צודק בתזה העיקרית שלו: הפתענו בלבנון, הפתענו בסוריה, אבל בזירה המרכזית שחוללה את המלחמה, בעזה, היו לנו אומנם הצלחות אבל איננו מפתיעים.
לראש הממשלה נתניהו, כמפקד עליון של צה"ל, יש מורה טוב שיכול לעזור לו להתגבר על נטייתו הכרונית להיסוס. שמו דונלד טראמפ. בדרך לדיל טוב, אין פרובוקציה שטראמפ נרתע מלהשתמש בה. הוא מבטיח, חוזר בו, מעלה מכסים, מוריד אותם, מאיים, מחמיא, אומר דבר והיפוכו... כללו של דבר: הוא תמיד בלתי צפוי, אך בסוף הוא חוזר מהמסע שלו במזרח התיכון עם דיל הדילים: השקעות ממדינות ערב העשירות בשווי של פי עשרה מהתקציב השנתי של מדינת ישראל. אף אחד לפניו לא הזרים לכלכלה האמריקנית כל כך הרבה כסף ממקורות אלה. הוא עשה את זה לא למרות שהוא בלתי צפוי, אלא בגלל שהוא בלתי צפוי. שליטי ארצות ערב העשירות מצאו לנכון לביית אותו עם כסף, הרבה כסף. בדיוק מה שהוא רצה.
גם אנחנו לא נשיג את מטרות המלחמה אם לא נפתיע. אנחנו חייבים להפתיע כל הזמן, להיות בלתי צפויים, בלי הפסקה. זה נכון גם אם יש חטופים. גם טראמפ יכבד את זה. הוא אומנם מנסה להכתיב לנו את ההתנהלות לפי האינטרסים האמריקניים, אך הוא אוהב טיפוסים מנצחים - ובמזרח התיכון, רק המעז מנצח.