בימים אלה, כשהמדינה מתנהלת בעיצומה של מלחמה מתמשכת עם חמאס, נדרש הציבור הישראלי להבין לעומק את ההבדל בין אויב חיצוני לבין אתגר פנימי.
חמאס הוא אויב צבאי נאצי מובהק. מטרתו ברורה - השמדת מדינת ישראל - ואנו, כאומה, מתגייסים יחד להיאבק בו.
ואולם בשיח הציבורי צפה ועולה לעיתים השוואה מסוכנת: בין הניצחון הנדרש על חמאס לבין צורך לכאורה ב'ניצחון' על החרדים. השוואה זו שגויה מוסרית, מסוכנת אסטרטגית, ומסמנת את המטרה הלא נכונה.
חמאס מגלם תמצית של רוע אנטי־אנושי. הוא שוחט אזרחים, אונס נשים, מחזיק תינוקות כבני ערובה ומתעקש להמשיך בלחימה גם כאשר ברור שאין לו עתיד. חמאס מאיים על עצם קיומנו, ולכן המאבק נגדו הוא מאבק קיומי - של צבא, של עם ושל מדינה. לעומת זאת הציבור החרדי, על כל גווניו, הוא חלק מהעם היהודי. אתגר הגיוס, אתגר ההשתתפות בנטל הכלכלי, אתגר החינוך - אלה בעיות לאומיות מהותיות, אך אין להן דבר עם מושגי מלחמה וניצחון. כשמשווים חרדים לחמאס, גם אם במרומז, לא רק שמשפילים ציבור שלם אלא גם מחמיצים את ההזדמנות לפתרון אמיתי.
אני גאה להיות חלק מתנועה של 8,000 קצינים ולוחמים במילואים - יהודים, דרוזים, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ושאינם, יהודים ישראלים שמאמינים שדווקא מתוך תחושת השליחות אפשר וצריך לגייס את כלל אזרחי המדינה. אנחנו דור הניצחון, אבל הניצחון שלנו איננו רק בשדה הקרב. הניצחון שלנו הוא ביכולת להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, שוויונית ומאוחדת. לא בדיבורים אלא במעשים.
על פי נתוני הגיוס לצה"ל לשנת 2024, שנחשפו בכנסת על ידי אגף כוח אדם הצה"לי, 34 אחוזים מכל הציבורי היהודי החייב בגיוס אינו מתגייס. אם נכמת זאת למספרים, הרי שמדובר על עשרות אלפים. במספר זה כלולים בני המגזר החרדי ושאינם. במילים פשוטות, כ־15 אחוזים מהציבור היהודי הכללי שאיננו חרדי כלל לא מתגייסים. חלק זעיר הוא אנרכיסטים סרבני מצפון, אך חלק הארי ממנו, העומד על עשרות אלפי אנשים, לא מתגייס מסיבותיו שלו. יש כאלה שהתחילו קמפיין בחירות על 'ברית המשרתים' אך שוכחים את ברית המשתמטים, שזהו קהל היעד שאליו הם מכוונים. בנט זיהה זאת היטב ובוחר את מילותיו בקפידה. הוא הרי יודע שבלי החרדים אין לו ממשלה, וגם הוא עצמו כלל לא עשה דבר כדי לגייס אותם בזמן שהיה ראש הממשלה. במילים אחרות, האחים המוסלמים ישבו תחת הממשלה שלו והמליכו אותו, אבל פתרון אמיתי לאחיו החרדים הוא לא עשה בזמן שעמד בראשות הממשלה. מהלך הפרד ומשול קלאסי. בכל זאת, בנט למד משהו מהבוס שלו, נתניהו.
כדי להשיג שילוב אמיתי צריך רפורמה עמוקה, לא רק חקיקה כוחנית. אם כבר חקיקה, אז כזו שתהיה על כל המשתמטים החייבים בגיוס, ללא יוצא מן הכלל. חובה לפתח מסלולים ייעודיים לגיוס חרדים שיכבדו את אורח חייהם, וכן אפשר וצריך לעשות זאת בקרב הציבור הערבי. חובתנו לשלב אותם בתעסוקה עם הכשרות מקצועיות אמיתיות, ולהבטיח שגם הם מרגישים חלק מהסיפור הישראלי, חלילה לנו בעת הזאת לחשוב שהם אויבים מבית. יש כל מיני פוליטיקאים שמבקשים לקדם רעיונות הזויים אלה.
הפתרון הוא לא 'לנצח' את החרדים, אלא לשתף אותם בניצחון. כפי שהיה מאז ומעולם עם פועלי אגודת ישראל, שהחזיקו שורת קיבוצים ששילבו בין ספרא וסיפא, כמו קיבוץ חפץ חיים, בית חלקיה ועוד. שם החזיקו בקלשון וברובה יחד, שירתו במחתרות ובצה"ל בשילוב יהודי מופלא. אחד מהם הוא מורי ורבי סבי הרב אריה הורן זצ"ל, שלחם בצה"ל ובהגנה ולא ויתר על התורה בסנטימטר. חיי עולם וחיי שעה יחד. סבא זצ"ל האמין בדוגמה אישית. הוא היה השוחט של הקיבוץ, והחזון איש אכל רק מהשחיטה שלו, דבר המעיד על יראת השמיים העצומה שלו.
כעת יש לחזור למה שהיה אז ולדאוג לשלב את החרדים בעשייה, ולא לדחוק אותם לפינה. לא ננצח עם שלם אם נקרע אותו לשניים. הגיוס הוא חשוב - והוא צריך להיות הוגן - אבל הוא גם צריך להיות חכם, מתואם ועם אופק. אין דרך אחרת. אנחנו, שנמצאים בסבב המילואים הראשון עדיין מאז 7 באוקטובר, יודעים היטב: אי אפשר להכריח לוחם להילחם אם הוא לא מאמין במטרה. אי אפשר לבנות אומה אם חלקים גדולים בה מרגישים שמבקשים רק 'להכניע' אותם.
את חמאס חייבים לנצח וחייבים להחזיר את עזה לתקופת האבן. זו מלחמה שאין בה פשרות. אבל את החרדים לא צריך לנצח - צריך לחבר. ולמי שעוד מתבלבל ביניהם, ראוי שיחזור לבסיס: חמאס הוא אויב. החרדים הם אחים בלב ובנפש. במשפחה יש מחלוקות, אך לעולם לא נוותר על מאן דהו במשפחת היהודית־ישראלית המופלאה הזאת.
הכותב הוא קצין במילואים המשרת ברציפות מאז פרוץ המלחמה, יועץ אסטרטגי לתנועת 'מילואימניקים דור הניצחון'