חוסן לאומי בהגדרתו הוא כושר ההתמודדות של העם ושל אזרחי המדינה עם משברים, מלחמות ואירועי חירום. האם לתקשורת הישראלית יש תפקיד מכריע בחיזוק החוסן הלאומי, או שמא היא תורמת לקוטביות ולנרפות בעם?
תפקידי התקשורת בכללם מרובים ומגוונים. כשומרת הסף בחברה דמוקרטית מצופה מהתקשורת לתרום בימי מלחמה לחיזוקה של תחושת שותפות הגורל, לשיפור הלכידות החברתית ולעמידה לאומית איתנה. כלי הפעולה לשם כך מגוונים, כגון שידורי חירום ועדכונים שוטפים, תוך קבלת הנחיות מפיקוד העורף, שמשרים בציבור תחושת ביטחון ומסייעים לו להתמודד עם הלא נודע.
התקשורת בימי מלחמה תורמת רבות לתחושת החוסן הלאומי בפרסום סיפורי גבורת לוחמים תחת אש והתמודדות העורף עם ימי מלחמה ממושכים ומאתגרים. בכוחה של התקשורת להפוך לכלי המציג מצבים קיצוניים ואף הרואיים של התמודדות עם מצבי חרדה ולמנוע פאניקה.
מנגד, יש אנשי תקשורת וחוקרי תקשורת אקדמאים שרואים בתפקיד התקשורת בימי הלחימה הראשונים, בהיותה מגויסת "סביב הדגל", ביטוי לפטריוטיות לאומית. הפטריוטיות הלאומית גורמת לתקשורת לעצום עיניים למראה טעויות או מחדלים של פרנסיה ומפקדיה, והופכת לרוב מתקשורת מגויסת לתקשורת נשכנית. אולם אז עולה ומתעצמת בעיה אחרת המאיימת על שמירת החוסן הלאומי: התקשורת מדגישה מחלוקות לא מאוזנות ולעיתים מידע מוטעה ולא בדוק, ועלולה לעורר פאניקה בציבור ולהגביר את תחושות הייאוש, החרדה או חוסר האמון במוסדות ובעיקר בה עצמה כמוסרת מידע שלילי מגמתי.
מידע זה נובע אומנם מאירועים כושלים בזמן אמת, כמו חוסר תפקוד בצמרת צה"ל ב־7 באוקטובר שהובילה לאי מניעת הטבח, והאשמות הדדיות בין הדרג המדיני לדרג הביטחוני שהובילו לפיטורי הרמטכ"ל, אלופים בצה"ל ושר הביטחון באמצע הקרבות. התקשורת עצמה נצבעה בצבעים שחורים כמי שלכאורה הובילה סיקור מוגזם של כשלים בעת לחימה להשבת חטופים, של מחלוקות בצמרת והאשמות שגרמו למדינות וגורמים עוינים ברחבי העולם להפנות לעבר ישראל סיקורים בוטים וביטויי אנטישמיות.
בעיקר הופנתה אצבע מאשימה כלפי התקשורת שנתנה במה לאמירות קיצוניות ובוטות של פוליטיקאים ואלופים "לשעברים" וגם של אנשי רוח ידועים שישבו באולפנים והוסיפו שמן למדורה בניסיון ליצור כותרות מעניינות. בכך הם פילגו את העם והציתו אש בלבבות אזרחים, ואלה יצאו לרחובות בתחושת כישלון מערכתי מתחולל וקריסת מערכות.
התקשורת איננה גורם אחיד ויש בה גוונים, מגזרים וסוגי עיתונאים שונים, אך תפקידה העיקרי הוא אחד: עליה לשמש כלי מערכתי לחיזוק החברה בזמן משבר, ולמנוע אי ודאות, פילוג וחוסר אמון בקרב העם.
ימי מלחמה אלה שונים במהותם מהמלחמות הקודמות, משום שלא רק העיתונות המסורתית הכתובה והמשודרת משפיעות עליהם. כיום הרשתות החברתיות הן חלק בלתי נפרד מהמערך התקשורתי שנותן אינפורמציה לציבור, וגם להן יש תפקיד חשוב בהשפעה על החוסן הלאומי בימי מלחמה.
כמובן, יש הבדל בינן ובין גופי התקשורת המסורתיים. לגופי התקשורת המסורתיים יש מחויבות לעובדות ויש עורכים האמונים על כך. ואולם מערך העבודה בהן הוא איטי יחסית לאינפורמציה הזורמת ללא בקרה ברשתות החברתיות. מערך העבודה התקשורתי המסורתי מחויב לאתיקה תקשורתית אשר מסגרתה היא לאומית וערכיה יבואו לידי ביטוי במסרים של תקווה ויצירת חוסן לאומי. לעומת זאת ברשתות החברתיות יכול כל אדם לשדר בלי עריכה ובלי סינון את תחושותיו, ואת האינפורמציה הוא יעביר בלא בדיקה מערכתית ובלי חשש מפני פרסום מידע שקרי ומוטעה, אם במכוון ואם בהיסח הדעת. הרשתות החברתיות הן ויראליות והמידע בהן זורם במהירות בזמן אמת, אך המחיר מסוכן למדי. במרחב התקשורת ברשתות פועלים בוטים והוא לוקה בדיסאינפורמציה, מניפולציות והסתות של גופי תקשורת עוינים סמויים, ואף בשיימינג שמופנה כלפי מי שהכותב אינו חפץ ביקרו.
ניתן לראות כי התנהלות התקשורת בתחילת ימי המלחמה שיקפה את ההלם הראשוני ששרר בארץ. הטבח של ארגון המרצחים חמאס בנובה ובקיבוצים וערי הדרום החזיר רבים לטראומה ולתחושת חוסר האונים של ימי השואה. ההלם פקד אף את התקשורת, כשהייתה צריכה בו זמנית לבקר את המחדל שהוביל לטבח הנורא וגם לחזק את הציבור המבוהל בתפקידה כשומרת הסף הלאומית, עם מידע עדכני ואמין.
ההיסטוריה תשפוט את התקשורת הישראלית במילוי תפקידיה המקצועיים והאתיים בימי מלחמת חרבות ברזל, אם הייתה אובייקטיבית בדיווחיה לציבור, ואם הציגה תמונה מאוזנת ושלמה. גם כאן לא רבים יחלקו לה שבחים. דומה שהמלחמה הזאת היא אבן דרך בביקורת כלפיה. התקשורת לא הצליחה לאחד את הציבור בתחושה של הגינות ואמינות בדיווחים. רבים מהם היו מוטים ולא אמינים, וזרעו מחלוקות ומדנים בימים שצריכים היו להיות מאחדים לטובת עם שסוע ומיוסר הצמא לשיח לאומי מאחד.
הכותבת היא חברת 'חוג הפרופסורים לחוסן לאומי', כתבת 'ידיעות אחרונות' ו'קול ישראל' לשעבר