עם של חוצפנים

מלחמת התקומה, שעודנו נמצאים בעיצומה, מזכה אותנו בלא מעט רגעים משיחיים. ואולי בעיקר ברגעים שבהם עצם העיסוק במושג "משיחי" עולה לכותרות.

השבוע היה זה במסגרת נאום הפרידה של האלוף דוד זיני, שנזכה, במהרה בימינו, לראותו נכנס לתפקידו כראש השב"כ הלא־קונספטואלי הראשון. במסגרת נאומו אמר את הדברים האלה שזכו מטבע הדברים להד תקשורתי:

"לאחרונה עלה המונח 'משיחי' לקדמת השיח. רעיי, משיחיים אנו כולנו, משיחיים כדוד בן־גוריון ומשיחיים כאבות המייסדים של האומה שרואה בחזון הגדול של אומתנו בשורה לעולם כולו. אמור לי מהי משיחיות ואומר לך אם משיחי אני. בכל מקרה, משיחיות אינה מילת גנאי. בזכות נקודת הבערה המתמדת הזו אנו שואפי השתלמות מתמדת בכל תחומי חיינו הפרטיים והכלליים יחד".

שני זרמי עומק מקבילים פועמים בזרם החיים ההיסטורי של העם היהודי - הזרם המשיחי והזרם הנורמלי. הראשון - שואף לפרוץ, להתקדם, לשוב אל סלע הקיום היהודי, לא להסתפק במסגרת הקיימת. ואילו האחרון - זה הנורמלי, שואף לשקט, להכרה בינלאומית, ולהצטרף בכך למשפחת העמים.

למי שאוזניו כרויות, דבריו של האלוף זיני בוודאי הדהדו רעיונות ממעמקי המקורות היהודיים. את הרעיונות הללו היטיב לבטא מי שהכיר את המשיחיות בתחילה בלבושה הנוצרי ודווקא לכן ידע להסביר את ייחודה של המשיחיות היהודית:

"המשיחיות היהודית בלתי נפרדת היא מהתנועה העמוקה של ההיסטוריה היהודית ושל כלל האנושות. הציפיה למשיח קשורה תמיד לתקוות 'הגאולה', כשתוכן המושג הזה הוא היסטורי טהור. אין בגאולה ישועה רוחנית בלבד. אדרבה, היא מופיעה במסגרת הסבך של המציאות החברתית־מדינית־תרבותית, כפי שהיה ביציאת מצרים. הגאולה הנה ראשית כל קיבוץ הגלויות אל הארץ המובטחת. לפי הרמב"ם הסימן המובהק של ימות המשיח הוא התגשמות הכתוב 'וְשָׁב ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה'" (הסוד הישראלי, ד"ר אברהם לבני, עמ' 220).

נקודת הבערה המתמדת

למעשה, דבריו של ד"ר לבני משלבים בין שני זרמי העומק שנזכרו לעיל. ההתערות המוחלטת בסבך ההיסטוריה, עם מושג הגאולה ממנו, השחרור מכל מגבלות ההיסטוריה האנושית, הכובלות את האדם ומשעבדות אותו למערכות הטבעיות, ללא ההפרדה המלאכותית המקובלת בעולם המערבי בין הדת למדינה - בדמות הפרדת הממד האלוהי מן המציאות. וכך המשיך לתאר את אותה משיחיות יהודית הנבדלת במהותה מזאת הנוצרית־מערבית:

"ההתערות המוחלטת בסבך ההיסטוריה, יחד עם המושג של הגאולה המשחררת את האדם מעבדותו, בכל מישורי הפוליטיקה והתרבות - מבדילה באופן ברור את המשיחיות היהודית האמיתית הנאמנה מכל משיחיות השקר. וכך ניסח זאת הרב יהודה ליאון אשכנזי:

'זיופן של אותן משיחויות שקר לפי מסורת הנבואה העברית התבטא בכך שהן סירבו (הנצרות) או לא הצליחו (השבתאות) לבצע בראשיתו של דבר את שחרורו המדיני של העם היהודי'.

"...גאולת ישראל בארצו בזמננו, ונעיצתה במסגרת התסבוכות החברתיות, המדיניות והתרבותיות של העולם המודרני, מהוות בעצמן הוכחה לאופייה המשיחי של תנועת השיבה שביסוד מדינת ישראל" (שם, עמ' 221).

תנועת השיבה של העם היהודי לארצו - כמו השיבה לכל חלקי ארצנו שנטישתם מצמיחה בהם תמיד פירות באושים רעילים ומסוכנים, פריים של תרבות מושחתת, החיה על חרבה ועל חורבנם של שכניה - היא תנועה משיחית. משיחית - כי ברצונה להביא לתיקון, לשיפור ולעילוי של המציאות ממצבה הפגום והשבור, אל עבר גאולתה השלמה. וכדבריו התמציתיים של האלוף זיני: "בזכות נקודת הבערה המתמדת הזו (=המשיחית) אנו שואפי השתלמות מתמדת בכל תחומי חיינו הפרטיים והכלליים יחד".

חוצפה קדושה

אותה נקודת בערה פנימית־משיחית־יהודית, שתיאר יפה כל כך האלוף זיני, באה לידי ביטוי מצמרר מזווית נוספת בדבריה של יובל אורבך, אלמנתו של ישי אורבך הי"ד, שנפל בפעילות מבצעית ברפיח, כחודשיים לאחר חתונתם. את דבריה שיתפה בקבוצה לזכרו. הדברים כל כך זעזעו והפעימו אותי, עד שלא יכולתי שלא להביאם במלואם:

"עמדתי בכותל ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי. תמיד בכותל אני מרגישה מצד אחד שמחה וקדושה, ומצד שני חוסר. איך זה הגיוני שעדיין אין לנו את בית המקדש ושעדיין שועלים מהלכים בו? עמדתי והתפללתי, התחצפתי מעט לקב"ה... אבל ככה הוא אוהב אותנו... עם של חוצפנים.

ריבונו של עולם, אתה חייב לנו. אתה חייב לבנות את ביתנו. אני זוכרת כמה התפללתי להקמת הבית שלי ושל ישי וכמה כאב לי כשהוא לא היה. כמה שרצינו להקים את ביתנו שיהיה כל כולו למענך, שיעשה לך נחת רוח. ובלעדיו, הרגשנו חסרים, לא שלמים. ודרך החוויה האנושית, הקטנה והמוגבלת שלי, אני יודעת כמה אתה כואב. אני יודעת. אבל הכאב שלי קטן לעומת הכאב שלך. ולכן, בבקשה ממך, שים קץ.

אתה החרבת את הבית שלי ושל ישי. אני לא כואבת רק על עצמי ועל הבית שלנו. אני כואבת על כל האור שהיה אמור לצאת ממנו, על החסד, התורה, השמחה, האהבה, הטוב הטהור, השירה. אני כואבת על ניגון ושירת הלווים שהבנים שלנו היו אמורים לשיר ולנגן לך, ועל עבדיך הנאמנים (ילדינו) ששמת קץ לחייהם לפני היבראם. אני כואבת עליך, הקב"ה. עליך ולא רק עליי. כל כך הרבה בתים שהוקמו לכבודך הוחרבו. אני יודעת שאתה מבכה אותם. ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ.

ואני חייבת לשאול, לא חבל? לא חבל על עבודת השם שיכלה להיות בעולמך? על קידוש שמך בעולם? לא חבל על עבדיך? האובדן שלך גדול משלי. בסוף הכול למענך. הבית שלנו היה למענך. החסד שלנו, האור, השמחה, השירה והניגון, האהבה, הכול למענך. מאז ומעולם היינו למענך. השם, כל כולי למענך. כל כולי כואבת מתוך אהבתי אליך. אז בחייאת. תקים את ביתך."

איזו חוצפה קדושה. איזה עם קודש־קודשים!

בין משה למשיח

על היחס בין המשיחיות והחוצפה כתב הרב קוק את אחת מפסקאותיו המופלאות שדורשת בשזירה גאונית את נושאיה השונים של פרשת בהעלותך, להלן טעימה קטנטנה ממנה:

"משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה... מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא..." (שמונה קבצים ח, קנז)

היחס בין מדרגת תורת משה למשיח, לדברי הרב קוק הוא כמו היחס בין רוחניות לטבעיות. התורה פונה אל המציאות החומרית ומבקשת לרומם אותה למעלה, אל המציאות הרוחנית־המוסרית־העליונה. מדרגת משיח, לעומת זאת, היא מדרגת החיים שבה הטבעיות האלוהית של ישראל מאוחדת לחלוטין עם הטבעיות החומרית־גופנית שלהם. לכן התורה דורשת בושה - הכרת פחיתות החומר, בעוד המשיחיות דורשת חוצפה - הכרת הערך העצמי־הטבעי.

לדברי הרב קוק, החוצפה שהופיעה בדור המדבר, שעליה אנו קוראים בפרשת בהעלותך, בתביעת עם ישראל לבשר ממשה רבנו (במדבר יא, ד) כמו זו המופיעה בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, נובעת מהפער בין השאיפות הגדולות שרוצות להופיע כאן ועכשיו לבין המציאות המוגבלת והחסרה. הפער הזה יוצר מאיסה של התורה, שנתפסת מוגבלת ומצומצמת.

אלא שהחוצפה פוגעת רק במדרגת תורת משה אך לא במדרגת המשיח, המאיר את אורם של ישראל בעצמם. לכן גם החוצפה היא למעשה חלק מתהליך התיקון העמוק שמכשיר את המציאות למדרגה שבה האור האלוהי יופיע בה בצורה טבעית, ללא צורך בדחיית החומר ובהגבלתו.

במובן הזה דבריו של האלוף זיני ודבריה של יובל אורבך נובעים מאותה שאיפת קודש משיחית המפעמת בעם ישראל לאורך הדורות; מהתביעה הבלתי־מתפשרת והחוצפנית לקדם את העולם ולהוביל אותו לתיקונו המלא. לא כמעט ולא בערך. כי בעצם מה שה' יתברך רוצה הוא מה שגם אנחנו רוצים. ומכאן נובעת החוצפה היהודית הבלתי מתפשרת שלנו. יובל המופלאה זעקה בדבריה בעצם את זעקתה של השכינה, כנסת ישראל, המתייסרת בחבליה למען שמו באהבה:

"החסד שלנו, האור, השמחה, השירה והניגון, האהבה, הכול למענך. מאז ומעולם היינו למענך. השם, כל כולי למענך. כל כולי כואבת מתוך אהבתי אליך. אז בחייאת. תקים את ביתך".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר באהבה ובאמונה