בשבוע שעבר הצגתי כאן את הטענה כי פיזור הכנסת והפלת הממשלה בעיתוי הזה עלולים בסבירות גבוהה להביא להחמצת ההזדמנות לניצחון בעזה, ובין השאר מסיבה זו יש להימנע מקרע עם הציבור החרדי ומפלגותיו ולחתור להסכמות בסוגיית הגיוס.
בעקבות זאת נשאלתי מכיוונים שונים מה הקשר בין הדברים, ומדוע פיזור הכנסת ימנע את הניצחון במלחמה. את הדברים הבאים, שמסבירים מדוע פיזור הכנסת ויציאה למערכת בחירות יביאו להפסקה ארוכה בלחימה שמשמעותה אובדן הניצחון, כתבתי השבוע בתשובה לשאלת קצין מילואים שנמצא בשדות המערכה מ־7.10 וממשיך להתייצב לשירות גם בימים אלו.
אז ככה. קואליציית נתניהו מנהלת את המלחמה הזאת נגד האויב העזתי כשמולה רוח נגדית רבת עוצמה של קואליציה רחבה שדורשת את סיום המלחמה מתוך שלל סיבות ומניעים. החל ממדינות העולם ומהשמאל הקיצוני בארץ, שבאים בטענות של מוסר לחימה ורצח עם, עבור ללובי למען החטופים, שדורש עסקת כניעה שתשחרר אותם כאן ועכשיו, והמשך בשלל דוברים ומומחים למודי תחזיות כושלות שטוענים שאין תוחלת בהמשך הלחימה כי אין סיכוי למגר את חמאס. לאלה נוספים גורמים פוליטיים אינטרסנטיים שמה שמעניין אותם יותר מכול זה להעיף את נתניהו כאן ועכשיו, ומבחינתם מוטב שישראל לא תנצח, העיקר שנתניהו לא יוכל לרשום את הניצחון הזה לזכותו ואולי חלילה לנצח בבחירות.
כל אלה מצטרפים לשדולה עוצמתית שמתנגדת להמשך המלחמה כבר עכשיו, עוד לפני פיזור הכנסת. ברגע שהממשלה תהפוך לממשלת מעבר יקום קול זעקה שיטען, אולי אפילו בצדק, שלממשלת מעבר אין מנדט לנהל מלחמה שנויה במחלוקת, ולכן צריך לסיים או לפחות להקפיא את המלחמה עד לאחר הבחירות. הקפאת המלחמה למשך כמה חודשים משמעותה, בוודאות כמעט גמורה, אובדן הניצחון. חמאס יקבל הרבה זמן להתאושש, להתארגן ולמלכד. טראמפ יאבד את סבלנותו ויפסיק לתת גיבוי. המילואימניקים יתקשו להמשיך לסחוב. הלחץ הבין־לאומי ילך ויגבר. זה או עכשיו להמשיך עד הניצחון, או שבסבירות גבוהה חלון ההזדמנויות ייסגר.
אי אפשר להמשיך להילחם תוך כדי מערכת בחירות קשה, יצרית, מפלגת ורווית האשמות והשמצות. במצב כזה, כשהעורף עסוק בקטטות זבות דם, איזו מוטיבציה תהיה לחיילים להילחם, בפרט למילואימניקים? הצבא עצמו יהיה מפולג בין המחנות הפוליטיים, ואיך נילחם כתף אל כתף? שלא לדבר על כך שיהיה ברור שניצחון במלחמה משמעותו הגברת הסיכויים שנתניהו ינצח בבחירות. מה ירגישו חיילים שמאלנים, שהם מסכנים את נפשם כדי שנתניהו ייבחר שוב?!
ועוד לא אמרנו כלום על המשפטנים. הרי ברור שגלי בהרב־מיארה, שכבר היום מאפשרת לממשלה לעשות מעט מאוד, תטיל הגבלות חמורות הרבה יותר על תפקוד הממשלה כשהיא תהפוך לממשלת מעבר. נניח שייווצר חלון הזדמנויות להפציץ את הגרעין האיראני, האם אפשר להוציא מכלל אפשרות שהיועמ"שית תטיל על כך וטו בטענה שההחלטה חשודה להיות נגועה בשיקולי בחירות?
ולבסוף, במצב שבו נתניהו מנוע מלהביא ניצחון בשדה הקרב, אבל יציאה לבחירות כשהחטופים עדיין במנהרות תפגע מאוד בסיכוייו, אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יוביל מהלך פופוליסטי ויבצע עסקת כניעה לשחרור החטופים. אחרי שהממשלה שלו ממילא נפלה, הוא כבר יחדל לפחד שבן גביר וסמוטריץ' יפילו לו אותה.
המסקנה ברורה: עם כל הקושי של הנשיאה בעול הביטחוני, לכולנו ברור שהיעד של ניצחון קרוב במלחמה חשוב ודחוף יותר מפתרון מלא וצודק של סוגיית גיוס החרדים. גם ליולי אדלשטיין זה צריך להיות ברור. בואו לא נירה לעצמנו ברגל. אחרי כל המחירים הכבדים ששילמנו, זה הזמן לחתור לניצחון שנמצא בהישג יד ולא להיכנס למערכת בחירות שתרחיק אותו מאוד.
יש די־ניין ויש דיין
כאשר נחשפים לעוצמת החורבן והיקף הרס המבנים שכבר בוצע בקצה הדרומי והצפוני והולך ומתקדם ברצועת עזה כולה, נכון לראות בכך דין צדק שנעשה באוכלוסייה שוחרת הרשע של טרוריסטים רוצחים פלשתינאצים, בני משפחותיהם ועדת תומכיהם. הצידוק המשפטי להרס הוא המסוכנות של המבנים הללו, שכמעט בכל אחד מהם יש פיר או מטען או מחסן נשק או גם וגם. אבל במישור המוסרי, יש כאן גם עונש ראוי לעושי רשעה וגמול של מידה כנגד מידה על מה שעוללו לעם ישראל.
דין הצדק הזה מתבקש לא רק על מעשי הזוועה של 7 באוקטובר. החשבון הולך שנים רבות לאחור, אל מעשיה הקודמים של אוכלוסיית עזה שוחרת הטרור והרצח נגד אזרחי ישראל, נגד אזרחי הדרום ויישובי העוטף, ולפני כולם - נגד היהודים ביישובי גוש קטיף.
תושבי גוש קטיף, ועימם חיילי צה"ל ששירתו ברצועת עזה, היו הראשונים שדמם הוקז בידי מחבלי חמאס ושאר ארגוני המחבלים, שחיילים ואזרחים כאחד היו בשבילם יעד לגיטימי לרצח. מחבלים עזתים ירו וביצעו וידוא הריגה בתושבת קטיף טלי חטואל, בארבע בנותיה ובעובר שבמעיה, יותר מ־20 שנה לפני שחוללו מעשי זוועה דומים בבארי, בכפר עזה, בניר עוז ובמסיבת הטבע ביער רעים. וככל שמדינת ישראל וממשלותיה גילו רפיון וחולשה, כך גברו הקיצוניות, החוצפה, הרשעות והאכזריות של העזתים.
כאשר ממשלת ישראל החליטה בלחץ פיגועי הטרור לסגת מרצועת עזה, הערבים ברפיח, חאן יונס, עזה ודיר אל־בלח חגגו בצהלה את החרבת בתי שכניהם היהודים עד היסוד. גם את בתי הכנסת, שישראל הותירה אחריה שלמים, העזתים מיהרו להצית באש. גלי האהדה לארגון החמאס, שהנסיגה ועקירת היישובים נתפסו כניצחון שלו, הביאו לעליית הארגון הג'יהאדיסטי לשלטון כבחירתם הדמוקרטית של ערביי עזה בהצבעה בקלפי. עם השנים, ההקצנה וההזדהות עם ערכי הג'יהאד והרצח מבית מדרשו של הארגון האסלאמי הפלשתינאצי רק הלכו והתעצמו, עד שהגענו לאותה שבת שחורה משחור.
מחיר הדמים שמשלמים העזתים כעת הוא משפט צדק, לא רק על מעשי הזוועה של 7 באוקטובר, אלא גם על חיי האזרחים והחיילים קורבנות הטרור במשך עשרות שנים. והרס בתיהם הנרחב הוא גמול ראוי לא רק על הבתים הרבים שהעלו באש ביישובי העוטף, אלא על ההרס שהמיטו באמצעות מעשי הטרור שלהם על יישובי גוש קטיף. ואולי לא במקרה מי שהפך סמל לעשיית הצדק הזה הוא אברהם זרביב, הרב והלוחם שמתפקד בחודשים האחרונים כמפעיל 9-D שהורס בתים עזתיים דבר יום ביומו.
במלחמה הנוכחית, יותר מבכל קודמותיה, הפכו כלי העבודה הכבדים הללו לחוד החנית של המערכה. העבודה שלהם חיונית כפי שהיא מסוכנת, ולא במקרה נמצאים בחוד החנית אנשים כמו הרב זרביב, ייבדל לחיים ארוכים, וכמו דוד ליבי הי"ד, שהתנדב כאזרח להילחם בקו הראשון ונהרג על קידוש השם כשמטען גדול התפוצץ על הבאגר שהפעיל.
כמו שאצלנו בישראל כמעט בכל בית יש ממ"ד, כך בעזה כמעט בכל בית יש פיר מנהרה. וכדי להפחית את הסיכון לפיצוץ מטענים או ירי מן המארב על חיילינו, הדרך היעילה שנמצאה לטפל באיום הזה היא למוטט את הבית עם באגר או 9-D. התוצאה היא חורבן והרס בהיקף עצום, שרק הניצחון הסופי וכניעת חמאס אולי יעצרו אותם. ובינתיים ערי עזה הופכת לעיי חורבות שאינם ראויים למגורי אדם, מה שהוביל את נשיא ארצות הברית למסקנה הצודקת שגם טובת האוכלוסייה דורשת את העתקת מגוריה לארץ אחרת. אם המהלך המתבקש הזה, שבינתיים מתעכב, אכן יצא אל הפועל, ראוי לראות גם בו דין צדק על גירוש התושבים היהודים מרצועת עזה עד האחרון שבהם.
ואם צריך לעשות דין צדק, מי מתאים לכך יותר מהרב זרביב, שבעיסוקו האזרחי הוא דיין בבית הדין הרבני. מאז תחילת המלחמה הוא מגויס בהתנדבות למילואים, מוכיח שגם לתלמיד חכם ואפילו לדיין יש מה לתרום בשדה המערכה, ומחלק את זמנו בין לחימה בעזה לימי עבודה בבית הדין. שבוע אחד הוא עוקר הרים וטוחנן בפלפולו, ושבוע אחר הוא עוקר בתים וטוחנן בעזה. ועל זה נאמר יש דין ויש דיין, או בהתאמה - יש דין ויש די־ניין.
לתגובות: [email protected]