הקומיקאי יאיר יעקבי מפרסם את ספרו השני 'לא כזה סיפור - סיפורים מסובכים על חיים פשוטים' ומספר באולפן ערוץ 7 על תהליך היצירה.
"בעשור האחרון, אני כותב טור שבועי וגם רוצה לכתוב כדי לא לאבד את הטאץ'. כשהתחלתי לכתוב, הכתיבה הייתה יותר רחוקה ממני, קצת סביב אגדות. ככל שאני מתקדם, הכתיבה היא יותר על עצמי, וזה תהליך שהרבה אמנים עוברים. בסוף, כשאתה מוריד את כל הקליפות, מה שמעניין אותך זה מה שקורה לך וזה גם מעניין את הקוראים", מתאר יעקבי.
בספר החדש רוב הסיפורים לקוחים ממש מתוך חייו של יעקבי. "הסיפורים בספר הזה, שלא כמו הספר הקודם, הם סיפורים שמסופרים בגוף ראשון. כלומר, זה החיים שלי, דברים שלי מול המשפחה שלי, מול הקהילה, מול עצמי. ברוב הסיפורים, אני חושב שברובם המוחלט, יש גרעין של אמת. לפעמים זה מגיע למקומות שאני מניח שהקורא הנבון יבין שלא היה ולא נברא. חלק מהסיפורים אמיתיים לגמרי. גיליתי עם הזמן שכשאני כותב, באופן קצת יותר רציני, על דברים שעוברים עלי הקוראים מגיבים לזה".
לשאלה מה קורה כשאין לו השראה לכתיבה הוא משיב "המוזה לא באה כשאתה לחוץ עליה. המוזה היא קשה להשגה, לכן אתה צריך בהפוך על הפוך לבוא בביטחון ולהאמין שזה יגיע גם אם זה לא מרגיש ככה. הרבה פעמים זה קורה בדקה ה-90 כשאין ברירה".
למרות שהכתיבה שלו הופכת אישית יותר, את ילדיו הוא חושף באופן חלקי מאוד. "אני משתדל לא לחשוף אותם בשמות. כלומר רוב הפעמים אני מתייחס אליהם בתוך הבכור, הסנדוויץ' הקטנה ובן הזקונים. מדי פעם אני כותב את השם שלהם והם עדיין חושבים שזה מגניב. אני פחות בעניין כי כשאתה שם ילד במקום שהוא מקבל פתאום פידבק גדול מהציבור שאדם נורמלי לא מקבל, זה יכול ליצור אצלו ציפייה שכך ייראו כל החיים ואנחנו יודעים שזה לא תמיד כך".
במקביל לספרים ולכתיבה מריץ יעקבי מופע סטנדאפ. "האמת שזה מאוד מעניין, כי אני חושב שהרבה מהעבודה של קומיקאי, זה כשעולה רעיון לפצח לאן הוא מתאים. זה החלק המאתגר. כלומר אם יש לך רעיון, אתה צריך לחשוב רגע איזה מתאים לסיפור, איזה לסטנדאפ ואולי זה סתם ציוץ בטוויטר ולא יותר מזה. כשאני מרגיש שיש לי משהו מתאים לסטנדאפ, אני מנסה אותו, מלטש אותו וכשלהרגשתי הוא מוכן, אני מכניס אותו קבוע ומוציא קטע אחר שמיציתי. ההופעה שלי היום שונה לגמרי מלפני שש או שבע שנים וזה תהליך הדרגתי".
מתחילת המלחמה הוא גויס - וגם הצליח - לסייע בהעלאת המורל. "קראו לי בשבוע של השבעה באוקטובר מהרבנות הצבאית, שזה אגב סיפור איך הם בכלל הגיעו אליי כי לא עשיתי יום מילואים בחיים שלי, ויצא שיצחק מאיר ואני הסתובבנו בבתי חולים לבקר פצועים ובבסיסים לעשות הופעות לחיילים. זה היה מאתגר ואני חושב שזו היתה תקופה, בתחילת המלחמה, להרגיש שאנחנו עושים משהו. זה היה קשה, כי אתה מסתובב בין גיבורים ובא לספר את הבדיחות המצחיקות שלך, ולא תמיד זה מרגיש הדבר הכי חשוב בעולם. הבנו שבסוף כל אחד מאיתנו צריך לעשות את החלק שלו. אם הצלחת ביום אחד להעלות חיוך למישהו אז את שלך עשית. במובן מסוים זה גם הציל אותנו, כי לשבת בבית באותה תקופה לא היה להיט".
את הקריירה התחיל יעקבי כחלק מרביעיית אנדרדוס - שאמנם לא התפרקה - אבל כל אחד מהארבעה פנה לקריירה אישית. "אנחנו עדיין מעלים בכל שנה בחנוכה הצגה חדשה. זה מכוון לילדים ויש שם משהו הרבה יותר נאיבי. אני תמיד משחק שם דמות רצינית. בהצגה הראשונה שיחקתי גביע קידוש שמנסה לחזור הביתה והיה שיר עצוב ששרתי ואנשים לא היו מוחאים כפיים. היתה דממה. הייתי בטוח שאני נכשל. הבמאי אמר לי שלא הבנתי והם פשוט מתרגשים. זה נותן זוית אחרת לגמרי".
הוא מעדיף שלא יקטלגו אותו ואחרים תחת התיוג "תרבות יהודית". "יותר בריא לנו כמגזר להפסיק להתחפר בתוך עצמנו ופשוט לחיות. זה עוזר לנו לנרמל את עצמנו ולא להתעסק בהשוואות כל הזמן", הוא מציין.
ומה החלומות לעתיד? "יש לי כל מיני חלומות, וזה מפחיד אותי אפילו להגיד שיש לי חלומות, כי לא חלמתי להיות קומיקאי. לא תכננתי את החיים כל וזה איכשהו קרא. אני חסיד גדול של לזרום, לזהות דלת נפתחת ולהיכנס, ולא לנסות לפתוח דברים בכוח. יש לי שאיפות ואני רוצה להפתיע איתן בעתיד".