אנחנו נמצאים בתהליך של חזרה לארץ ישראל, בתהליך של כיבוש ארץ ישראל, ועומדים בניסיונות, עומדים בקשיים, ומתמודדים איתם, וצריך לדעת שההתמודדות היא בונה. כל קושי זה ניסיון שהקב"ה מנסה אותנו. האם אנחנו מתייאשים? האם אנחנו מתוסכלים מכך שהמלחמה לא נגמרת, ונמשכת עוד ועוד?
יש אנשים שאומרים שהצבא לא יכול יותר, שהוא לא מצליח, ואני רואה תגובות של ייאוש, של חולשה, של תסכול, ונראה כאילו יש קושי שאנחנו אשמים בו.
אבל כשמתבוננים עמוק, כל קושי הוא ניסיון - תלוי איך מסתכלים על המצב. אם מסתכלים על המצב בעיניים גשמיות או שמסתכלים בעיניים של אמונה. בעיניים של אמונה, אנחנו יודעים שריבונו של עולם מטפל בעניינים, המהלכים לא מתקיימים מעצמם. ריבונו של עולם מעורב בכל מה שקורה, יש כאן השגחה אלוקית. עלינו להאמין שזה מהלך של השגחה, ואם אנחנו מאמינים בכך, אנחנו יודעים שהקב"ה טוב מכל טוב, וכל מה שהוא עושה, גם אם זה כואב - הכול לטובה.
התפקיד של המצב הזה הוא שלא נתייאש, שנתמלא באמונה. זה בדיוק התפקיד שלנו, לראות קשיים ולראות איך שכאילו לא יכולים לצאת מזה, כאילו הכול מסובך, יש מי שמכריז שאי אפשר לנצח את החמאס, כי זה רעיון, כי זה אידיאולוגיה, ויש הכרזות נוספות, שומעים דיבורים כאלה וזה גורם לשאלות מה יהיה ... אבל אם מסתכלים במבט של אמונה, אף שזה כואב וזה קשה, אבל יודעים שבטוח שיצאו מזה דברים טובים. כגודל הקושי, כך גודל הדברים הטובים שיצאו מהמלך הזה, זאת נקודת המוצא.
לא שההסתכלות הזו משחררת אותנו מלפעול, אנחנו צריכים לפעול כמה שאנחנו יכולים, החיילים והמפקדים לוחמים, אנחנו צריכים לצבור המון זכויות, כל אחד צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול לעשות. אבל חוץ ממה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו צריכים להסתכל במבט של אמונה שזה מעשה ה', ומעשה ה' זה לטובה.
ואנחנו בטוחים שנצא מהמהלך הזה למקום חדש של גאולת ישראל, למשהו גדול, משהו חדש, לעוד שלב חדש בגאולתם של ישראל.
חלק משיחה שנאמרה בשנת תשפ"ד, לשיחה המלאה באתר ישיבה