"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".
זכינו בחסדי ה' הרבים לנס מן הגדולים בהיסטוריה היהודית. עם ישראל קם על אויביו ובראשם חמינאי המזכיר מאד את המן צורר היהודים. זה ההמן של דורנו באיראן היא פרס.
חמינאי רצה לקיים בנו את מחשבת המן הרשע (אסתר ג, יג) "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". והנה קם עם ישראל והפציץ את מתקני הגרעין והשמיד את הרמטכ"ל ואת ראש משמרות המהפכה. כן השמיד את מדעני הגרעין את מפקדי חיל האויר הפרסי, ואת שאר "שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשנה במלכות".
זאת, לא כמו בימים ההם, כשאסתר הצדקת, הייתה צריכה לחלל את כבודה בבית אחשוורוש הרשע, כדי להביא ישועה, היה זה נס של ימי גלות.
לא כן היום! זכה דורנו לחיות בדור אתחלתא גאולה, וזכה לנס גדול יותר מנס מרדכי ואסתר שהיה נס נסתר! הנס של דורנו גלוי לכל העמים! שהרי קם עם ישראל על אויביו וטהרן מעלה ברגעים אלה "דם ואש ותמרות עשן".
יש לשבח את ראש הממשלה שחתר להגיע אל היום הזה, למרות שהיה מותקף מכל אויביו מבית ומבחוץ. ההחלטה לצאת למלחמה זו דרשה הרבה אומץ. ואכן קם נתניהו, ואף בחר את הפסוק שכולו אומץ (במדבר כג, כד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".
צריך לזכור מהיכן קם העם הזה? מתוך קללת הגלות בת אלפיים שנה, וממציאות של הליכה כצאן לטבח, של עם המובל בקרונות לתאי הגזים. והנה מתוך המשרפות קם העם הזה, בחסדי ה' הרבים, ונלחם כלביא וכארי מול הנאצים של דורנו בטהרן. הנאצים אשר תכננו לטבוח בנו, להמשיך את מלאכת החמאס, לחתוך את גופותינו אברים אברים, כשידי רוצחי האיסלאם רוחצות בדם כפי שעשו בקיבוץ בארי ושאר ישובי הדרום.
מותר וראוי לקרוא בשעה זו את הפסוק בתהילים נח, יא: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע... אך יש אלהים שופטים בארץ!"
לעניין השאלה האם לומר הלל בשעה זו?
כך מובא בפסחים (קיז, א): "הלל זה מי אמרו?... משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים [ומצרים רודפים אותם]. הם אמרו: 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד!' משיבה רוח הקודש ואמרה להן: 'למעני למעני אעשה!'... יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען... דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא... חזקיה וסיעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב... מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע... וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
שני מיני הלל: הלל של תחינה בעת צרה - והלל בעת שנגאלים
יש בתקנה זו של נביאים ענין עמוק, כלומר: קריאה לישראל לבטוח בה' בכל מצב, דהיינו: אם הגיעה עת צרה יש מקום לזעקה, דווקא לעת כזו קומו ואימרו הלל ושירה! זאת, מתוך בטחון שהישועה בוא תבוא! אם תעשו כן - תזכו לומר שירה לכשתיוושעו. כי מי שבוטח בה' ומשורר לפניו בעת צרה מובטח לו שה' יגמור בעדו ויושיענו.
ראה איכה רבה (פתיחתות ל) שם מובא כעין זה: 'עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה! אמר לו הקב"ה: אני עושה! שנאמר (דברי הימים ב כ'): 'ובעת החלו ברינה ותהילה' - והאויב ניגף".
כך גם ההלל שנאמר בליל הקרבת הפסח במצרים, היה זה בעת שאכלו קרבן פסח בבית, כשכל אחד מקלו בידו כשמתניה חגורים לקראת היציאה. וכך, מכוח שירת ההלל בא הנס ויצאו מכור הברזל במצרים "ביד רמה".
הרמב"ן: אמירת הלל, תקנת משה רבנו לעת צרה ולעת גאולה - מצוה דאורייתא
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א) כותב, שתקנה זו לקום ולומר הלל בעת צרה הרי זו תקנת משה: אמרו חכמים בפסחים (קיז א): 'הלל זה מי אמרו?... משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים... חכמים אומרים: נביאים שביניהם תקנוהו, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן'... לדברי חכמים... הוא שירה לכל הפרקים והצרות, ולגאולה העתידה מתקנת נביאים שביניהם. ומה שאמרו 'נביאים שביניהם' ירמוז... למשה אהרן ומרים... והנראה מדבריהם שהוא מן התורה!..." נמצא, שאמירת הלל בעת צרה - ובמיוחד לעת שמחה, זו היא תקנת משה רבינו, וככל תקנה חובה לקיימה.
הלל במלחמת ששת הימים
כך זכינו במלחמת ששת הימים בעיצומה של המלחמה, כשידינו עדיין אוספות פצועים והרוגים מבין הצנחנים בירושלים, התפללנו מנחה בכותל, וכשבאנו לאמירת 'תחנון' קרא הרב גורן בקול גדול: "הלל! הלל!" ואמרנו הלל בשירה והודיה אין קץ.
בהמשך המלחמה הגיעה חטיבת הצנחנים בדרכה להצטרף ללוחמים בכיבוש הגולן. נכנסנו לבית הכנסת בכפר תבור בעמק יזרעאל, שם הודיע הרב: הרבנות הראשית קבעה לומר הלל בשבת!
איננו יודעים מה תאמר רבנות דורנו, אך מי שיקום ויאמר הלל בשבת זו שכרו הרבה מאד.
כך עשה ר' יחזקאל סארנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון בירושלים. בזמן ההפגזות על ירושלים בעיצומה של מלחמת ששת הימים, ישב במקלט עם תלמידיו ועסקו בתורה. והנה קם ראש הישיבה והכריז: נקום ונאמר הלל כמובא בפסחים! וכך, תוך כדי השירה וההלל הגיעה אליהם הידיעה "הר הבית בידינו!"