"עם כלביא" - מלחמת-המנע שלנו נגד מכונת-ההשמדה האיראנית - היא תמצית השינוי שחל בנו, כעם וכמדינה, בעקבות טבח שמחת תורה. ישראל של הששי באוקטובר לא ידעה לקדם את פני הרעה עד שזו טפחה על פניה במלוא אכזריותה.
גם בלי כשלים מודיעיניים, גם כשכל המידע על מכונות ההשמדה שמכינים לנו אויבינו היה גלוי ומונח על השלחן ממש, עדין "הטילים של חיזבאללה יחלידו" - היה קוד ההפעלה של ישראל לאורך שנות דור. לא עוד.
ישראל יצאה הלילה למלחמת-מנע, שקוד ההפעלה שלה הוא "הקם להורגך - השכם להורגו". לא השכם להרתיעו, לא להבהיר לו שלא כדאי לו להתעסק אתך, לא להשפיע על המוטיווציה שלו. אלא פשוט לשלול ממנו את היכולת לפגוע בנו. לנטרל באמת את האיום. כור גרעיני שנבנה כדי להשמיד אותך - השכם להשמידו בטרם יגיע לשלב הבקיע. נשק שנצבר כדי לתקוף אותך - השכם לתוקפו בטרם ישוגר אליך. אויב שמכריז ונערך להביא "מוות לישראל" - השכם להביא למותו-שלו. והשכם באמת, אל תמתין שהוא יעשה את הצעד התוקפני הראשון כדי שתהיה לך לגיטימציה. תפנים, ותבהיר לעולם כולו, במעשים, שזה להפך: אין לך לגיטימציה שלא להשכים.
בישיבת הקבינט הלילה סיפרתי שוב את הבדיחה על הישראלי והבעיטה בישבן: הבדיחה על 3 תיירים שנלכדו ע"י שבט קניבלים, ובעוד הסיר מתחמם על האש, ניתנת להם האפשרות לבקש "בקשה אחרונה טרם המוות". התייר הישראלי הוא האחרון בתור, ובעוד שני חבריו, שכבר קיבלו את מבוקשם (כוסית קוניאק, וכוסית וויסקי) מתחילים להתבשל בתוך הסיר, הוא מבקש... בעיטה בישבן, ומתעקש שזו "בקשתו האחרונה". רגע אחרי הבעיטה המיוחלת, שולף הישראלי את הנשק, מחסל את הקניבלים ומוציא את חבריו מתוך הסיר. לשאלה: למה לא ירית קודם, למה נתת לנו להתחיל להתבשל? משיב הישראלי: לא היתה לי לגיטימציה... זו לא הפעם הראשונה שאני מביאה את הבדיחה הזו לקבינט או לממשלה. אבל בנסיבות של ליל אמש היה ברור לכולנו, שאנחנו מהבדיחה הזו כבר יצאנו. היא שייכת לעבר, לא להווה ובטח לא לעתיד.
הלגיטימציה מונחת לנגד עינינו כבר זמן רב בכל דו"ח מודיעיני שאנו מקבלים. ואין לנו שום לגיטימציה להתעלם ממנה, ולהמתין לרגע שבו כבר לא תהיה לנו יכולת לנטרל את האיום. "עם כלביא" היא מלחמה שהוגדרה ע"י כל גורמי הבטחון, ללא יוצא מן הכלל, כ"מלחמת אין ברירה". כזו שגם אם יהיו לה מחירים כואבים, אין שום אפשרות אחראית אחרת אלא לפתוח בה, ביוזמתנו. ויהיו מחירים. מודיעה לכם כבר עכשיו. ברגעים אלה כשהדברים נכתבים, כולנו מתפעלים מהביצועים המדהימים של צה"ל ויתר גורמי הבטחון שלנו, אבל הרי ברור שזה לא יגמר רק כך. איראן של האייאטולות הכינה עבורנו מכונת השמדה בסדרי גודל מעצמתיים. עוד צפויים לנו ימים קשים, עוד עלולים להיות כאן נפגעים, וגם שיבושים. אבל כל מחיר שנשלם עכשיו על מלחמת-המנע ההכרחית הזו, יהיה כאין וכאפס לעומת המחירים שהוכנו לנו ע"י מכונת ההשמדה האיראני. מחירים שמשמעותם חיסול מדינת ישראל. לא פחות מכך.
בימים ההם בזמן הזה, באמצע חודש סיון לפני שמונים שנה בדיוק היה העולם כולו המום ומוכה זוועה, לנוכח דמויות המוזלמנים, שרידי מכונת ההשמדה הנאצית, שכניעתה בכ"ו באייר תש"ה הגיעה מאוחר מידי עבור ששה מליונים מבני עמנו. אחרי השואה נשבענו לעצמנו: לא עוד. לא עוד נאפשר להתמהמה מול אלה הקמים עלינו לכלותנו. חובתנו ההיסטורית לאחוז בכלל של "הקם להורגך - השכם להורגו" היא שעמדה לנו ברגעי הפתיחה של מלחמת ששת הימים, כשהחלטנו לא "להמתין ללגיטימציה" אלא לפתוח במלחמת-מנע, לתת את מכת-המחץ הראשונה על שדות התעופה של סוריה ומצרים, ולהכריע בכך את מלחמת-השמד שעמדה בפתחנו (אגב, התאריך היה כ"ו באייר תשכ"ז). ככל שהלקח ההיסטורי הפשוט הזה הלך ונשחק, כך הלכנו ונגררנו אל מלחמת יום כיפור, ואל מלחמת שמיני-עצרת, על תוצאותיהן הנוראות. ההחלטה ההיסטורית שהתקבלה הלילה בקבינט היא חזרה אל עקרונות הבטחון הבסיסיים ביותר שלנו, אל האחריות המוטלת עלינו להשכים ולהשמיד את הקמים להשמידנו.
היכולות המדהימות של צה"ל וכל כחות הבטחון שלנו: יכולות מודיעיניות, תכנוניות ומבצעיות, שכולנו מתפעלים מהן כל כך - כל אלה צורכות גם את האומץ והאחריות לקבל החלטות נכונות, ובזמן. היתה לי הזכות לשבת הלילה סביב שלחן קבלת ההחלטות, במקום בו נשקלו גם המחירים והקשיים שעוד צפויים לנו, והוצגו במלוא חומרתם השיקולים לכאן ולכאן. הזכות להיות שותפה לרגעים היסטוריים של לקיחת אחריות על חייו של עם ישראל, על קיומה של מדינת ישראל. רגעים של "עם כלביא יקום" - עם שיודע להתנער ולקום בזמן הנכון, לקום מיוזמתו ולזנק אל המטרה ללא עיכוב, לטרוף ולא להיטרף.
"ויאמר ה' אל-משה: אספה-לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי-הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל-אוהל מועד, והתייצבו שם עמך" - על המילים "ולקחת אותם" אומר רש"י: "קחם בדברים: אשריכם, שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום!" - זכות גדולה ועצומה היא להתמנות פרנסים על עם ישראל, גם בימים קשים. מי שנושא בתפקיד כזה - אומר לנו רש"י - פוגש את הקב"ה פעמיים: גם בעם עצמו - "בניו של מקום", וגם במי שנושא יחד עמו בעול - "אספה-לי". אשרי מי שזכה בזכות הזו, גם בזמנים קשים של פורענות כמו הימים בהם מונו שבעים הזקנים, גם בימים של החלטות קשות, כמו ימינו אנו. זכות גדולה, גם אם לא קלה.
"אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא!" - אלה היו מילות הסיכום שלי, לפרוטוקול, ברגעי הסיום של ישיבת הקבינט. סיימנו יחד ספר תהילים, ובחלקי נפלו הפרקים של יום ששי. אלא שלקח לי ה-מון זמן להתקדם אתם. כל כמה רגעים הגעתי לפסוק שהתאים כל כך לסיטואציה, כאילו נכתב ממש לרגעים האלה, ומצאתי את עצמי קוראת אותו שוב ושוב ושוב... הרי אחרי כל המודיעין המדויק, כל ההכנות, כל יכולות הביצוע הגבוהות, כל ה"הפתעות" המופלאות שהכינו גורמי הבטחון שלנו לאויבינו, וכל החשאיות וההטעיות המרובות שננקטו כדי לשבש את דעתם ולאפשר לנו לפגוע בהם פגיעה אנושה באמת, אחרי כל אלה - עדין נזקקנו גם לחסדי שמים כדי ש"לא יעלו עלינו", וזה הרי באמת בידי שמים.
כיון שהתעכבתי על הפסוקים, נעניתי להצעתו הנדיבה של השר וסרלוף (שלמען הגילוי הנאות, אמר את רוב הפרקים) להעביר אליו את פרק קי"ט, וכך מצאתי את עצמי מסיימת אחרונה, בפרק י"ח עם הפסוק שכאילו נכתבו ממש למעננו: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא!", אנא ריבונו של עולם, גואלנו וגואל אבותינו, אנא שמור את כל טייסינו, את כל חיילינו, ושאר כוחות הבטחון שלנו, ושלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, והדבר שונאינו תחתיהם... אנא שמור והצל והגן על כל אזרחינו, כי גם הם יצטרכו לעמוד במערכה הכבדה הזו בה פתחנו, ואנא שלח לנו אורך ואמתך ותקננו בעצה טובה מלפניך, לכל אורכה של מלחמת-המנע הזו אליה יצאנו, מלחמת הצלה מיד אוייבנו הקמים עלינו לכלותנו.