ימים הרי גורל. מרדכי ואסתר, עזרא ונחמיה, אפילו דוד המלך - כל אלה ראו את עם ישראל בהיבנותו וזכו להוביל ולקחת חלק, אבל נדמה שאיש מהם לא ראה אצף כזה של התרחשויות מדהימות, ניסים ונפלאות, שנה אחר שנה קורים איתנו דברים עצומים.
אולי רק דור המדבר ראה רצף כזה של ניסים, של התקדמות אל הארץ המובטחת.
ותמיד, תמיד בהיסטוריה שלנו, אחרי כל נס וישועה היו מי שלא רק התפעלו, אלא גם שמעו את הקול הקורא להם, והלכו. הלכו כי שמעו קול. הם הבינו לא רק כמה ה' גדול וכמה עם ישראל קדוש ונצחי - הם גם ירדו לעומק העניין, והבינו מה נדרש עכשיו מעם ישראל לעשות. מה האופק החדש שהישועה פתחה בפנינו, ומה הם יכולים לעשות בשביל לפקוח את עיניו של העם כולו, ולהביאו לפעול ולעשות.
כך זרובבל ונחמיה ששמעו את הצהרת כורש ומיד קמו והעלו איתם את דלת הארץ, להיות תחילת הגאולה לעם כולו.
כך המנהיגים והבונים שלנו אחרי נפלאות ששת הימים ויום כיפור, וכמה נפלא מפעל ההתיישבות שנטע את עם ישראל כולו בחזרה בחבלי המולדת המשוחררים.
עכשיו - תורנו.
עשרות שנים אנחנו מתנהלים תחת האיום מאיראן. בפסיכולוגיה הלאומית שלנו אנחנו כבר חושבים כמו שחושב מי שנמצא בהישרדות מתמדת, עין אחת רואה מה שיש לראות בטלוויזיה, והשנייה כל העת מסתכלת בחשש מזרחה.
בעצם כבר 77 שנה שאנחנו מתנהלים מאיום לאיום, מאויב אחד שמאיים להשמידנו לאויב אחר שפועל לזרוק אותנו לים. עם בהישרדות הוא עם מכווץ, עם דרוך, עם שמפנה את מיטב מוחותיו ויכולותיו לפתח מענה לאיום.
והנה, מול עינינו, לראשונה מאז תחיית ישראל בארצו, האיומים מוסרים בזה אחר זה. נסראללה וסינוואר, אסאד וחמינאי - כל השמות האלה שכל כך שמחנו לשנוא אבל בסתר ליבנו גם ידענו שבכל יום שעובר הם מתחזקים והולכים - הם כבר אינם. פשוט - חדלו להיות, הם וצבאיהם.
זה שם אותנו במקום אחר לגמרי. בפעם הראשונה אנחנו עומדים להיות במלוא מובן המילה עם חופשי בארצנו.
איזה כוחות יצאו לפועל בתקופה החדשה הזאת? במה יתעסקו בתקשורת, מה ימלא את הרשתות? איזה מחשבות, איזה תרבות תלך ותצמח בציבור, שירגיש פתאום שהוא אימפריה עולמית, שכל השכנות שלו ממזרח ומדרום עומדות בתור לחתום איתו על הסכמים וכל העולם דורש לקנות את הנשקים והטכנולוגיה שלו?
בעיניים מאמינות, העיניים של הרב קוק האב והבן ושל מנהיגינו ורבנינו כבר מאה שנה, התשובה ברורה: הגיע הזמן להגיד את האמת על הגאולה הזאת. אחרי כמעט שמונה עשורים של מדינת חול עם כבוד נוסטלגי וסנטימנטלי לקודש, הגיע הזמן לומר: מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם!
יש לנו ייעוד, יש לנו תרבות עתיקה לחדש. כן, זה תפקידו של העם הזה, זו תפקידה של המדינה. זה לא 'החזרה בתשובה' במובן השגור. זה לא לגרום ליוסי ודוד ומושיק ודור ואלון לשים ציצית וכיפה. זה לגרום למדינה כולה, לעם כולו, לומר: אנחנו לא עם ככל העמים!
המסורתיים הרי יודעים את זה מזמן, גם אם לא תמיד הם יודעים לנסח ולדייק. החרדים - הם חולמים על היום שבו יבוא המשיח ויקים מדינה שכולה קודש. אבל היחידים שממש מסוגלים לעמוד ולומר שירה אחרי הים שנקרע והאויבים שטובעים ונעלמים, היחידים שיכולים לומר בקול שהסיבה האמיתית והעמוקה לפלא הזה, לעם הכל יכול שממציא שוב ושוב יכולות שאיש לא שיער שיוכל להמציא - הסיבה היחידה היא הנשמה של העם הזה. התורה, הקדושה, נצח ירושלים.
הלבבות פתוחים עכשיו יותר מאי פעם. טבעו של נס עצום שהוא מערער את כל הדוגמות הישנות, מסיר הרגלי חשיבה שכבר פג תוקפם, ומאפשר לאוזניים לשמוע ולעיניים לראות דברים שרק אתמול היו נעלמים.
אם נצא ונאמר בקול את מה שלמדנו בבתי המדרש על המדינה שלנו, אם נדרוש ממנה לעלות קומה, לחזק את הקשר לנשמה שלנו בכל המערכות, להסיר את כל מה שהביא אותנו לאסון הגדול בשמחת תורה ולחזק את כל מי וכל מה שנתן לנו את הכוח לקום מאפר ולהפוך את המר הכי גדול בהיסטוריה של המדינה ולהפוך אותו לנצחון הכי גדול מאז שיבת ציון - אם נדרוש את זה בחכמה, בתבונה, לא דרישה של מישהו מבחוץ אלא דרישה של איש צוות במאמין ויודע את היכולות של הצוות הזה והוא מציב רף חדש של ציפיות מכולנו - אם נעשה את זה, נופתע לראות כמה זה קל ומתבקש. כמה הציבור ישמע, יבין וייענה.
אם נבהיר לכולם שהאחדות שאנחנו שואפים אליה בכל רמ"ח איברנו היא לא אחדות מערבית או אחשוורושית, של לאכול ולשתות יחד ולשים את השאלות האמיתיות בצד כי 'כולנו עם אחד', אלא אחדות אמיתית סביב דגל ורעיון, אחדות כמו איברים בגוף שאת כולם מחיה נשמה אחת ולכולם אותה מטרה - אז נזכה באמת לתת לעם ישראל את התשובה לשאול שהוא כבר שואל ועתיד לשאול ביתר שאת: למה, בעצם, כל הדבר הזה? לאן הולכים עכשיו, אחרי שלא נשאר לנו את מי לנצח?
יש איך לעשות את זה!
כל בחור וטוב לדגל, כל מי שזכתה ללמוד תורה ולטעת את האהבה שלה לעם ישראל על אדני התורה והקדושה - כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות שגרירים של המהפכה הזאת.
אנחנו יכולים ללמוד ולהעמיק עוד. היום זה כל כך קל: פודקאסטים ושיעורים, קבוצות וערוצי וואצאפ. עקבו אחרי סוללים דרך, עשו לכם קביעות לשמוע שיעורים של הרב יגאל לוינשטיין - מצאו את הדרך שלכם להעמיק וללמוד ולהבין יותר ויותר את המהות והדרך לחבר את המדינה לשורשיה ולנשמתה.
אנחנו יכולים לכתוב על זה, ברשתות או הערוצים. יכולים להסביר, לדבר בפינת הקפה או בחדר המורים, לעשות פעולות בבני עקיבא שבהם נדליק את החניכים על המשימה הגדולה של הדור שלהם, או לדרוש בבתי הכנסת ולהחיות את הציבור מחדש באהבת המדינה והבנת האופי המיוחד שלה.
אנחנו יכולים לדרוש מנציגי הציבור שלנו לשים בראש סדר היום שלהם את המהפכה הזאת. דגלים רבים לנו, זאת תפארתנו, ודגל אחד לא בא לעולם על חשבון חברו - אבל פוליטיקה היא אומנות האפשר, ובחירת השותפים לקואליציה, בחירת המאבקים, בחירת המאבקים שבהם לא נתפשר ועליהם נפרק ממשלות אם צריך היא תולדה של הבנת תפקידנו בהיסטוריה של העם שלנו.
אם נדרוש מנציגי הציבור שלנו לא להסכים לעולם לשום פשרה ושום חולשה בזהות הלאומית היהודית שלנו, ולהיפך - נחזק אותם להיות אלה שמובילים את המהפכה, ומפנים את כל מרצם וחכמתם לחיזוק המערכות הציבוריות שלנו בתור מערכות של עם קדוש ונצחי - הם הראשונים שיבינו ויעשו זאת.
אנחנו יכולים להפגין ולהסביר ולצאת בכל כוחנו נגד כל מה שמטשטש ופוגע בזהות המיוחדת שלנו. לא לנו תחרויות תרבות שבהם אנחנו משפילים את עצמנו לרמה המוסרית של המערב, לא לנו לחשוב רק על כלכלה וביטחון ולהשמיט את בתי המדרשות מרשימת המוסדות הלאומיים שיש לחזק ולתקצב ולגדל כל הזמן.
חזקיהו המלך יכל להיות משיח, אבל לא אמר שירה אחרי שעם ישראל נגאל. משה רבנו ומרים, לעומתו, הובילו את ישראל לומר: שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו ירה בים. זה הזמן שלנו להוביל את העם לשיר בקול גדול: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הכותב הוא איש תכלת פרסום