זו לא רק מלחמה בטילים - זו הכרעה על זהותנו

לפנות בוקר של יום שישי, מדינת ישראל פתחה במתקפת מנע חסרת תקדים על אדמת איראן.

בתוך שעות ספורות הושמדו מתקנים קריטיים, תאי שליטה ומערכות מודיעין, וחוסלו בכירים בצמרת משמרות המהפכה, מפקדים מרכזיים בצבא האיראני ומדעני גרעין מהשורה הראשונה.

זו לא תגובה - זו הכרעה אסטרטגית.

זו לא עוד “סבב” במזרח התיכון - זה רגע של שינוי כללי המשחק.

ומעבר לעובדות המבצעיות, השאלה האמיתית שנשאלת כעת היא:

מה אנחנו באמת מגִנים עליו? מה עומד מאחורי העוצמה הזו - ומה עלול לקרוס אם לא נתעשת?

1. איראן לא רק שונאת את ישראל - היא שונאת את הרעיון של יהודי ריבון

המאבק של איראן בישראל איננו רק על גבולות, תחמושת או גרעין - אלא על מהות.

בעיני המשטר השיעי בטהרן, עצם קיומה של מדינה יהודית הוא כפירה בקדושת האסלאם. מדובר בתפיסת עולם תאוקרטית טוטלית שמבחינתה הרעיון של יהודי בעל כוח, מדינה, ריבונות וגבולות - הוא לא רק בלתי נסבל, הוא פסול מוסרית.

ולכן, כל טיל שמשוגר לעבר תל אביב או כל ניסיון חדירה לגבול - איננו רק איום בטחוני.

זהו ניסיון למחוק את הלגיטימיות של קיומנו - לא כאזרחים, אלא כעם.

אם לא נבין את שורש השנאה - לא נבין מה עומד על כף המאזניים.

2. עליונות צבאית כתרופת-נגד לאנטישמיות:

כשטהרן רועדת - היהודי בפריז הולך זקוף

כשהייתי ילד, הורי נהגו לספר לי שוב ושוב חוויה שנצרבה בהם לעד:

ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים הם נסעו לאירופה לצורך טיפול רפואי. לא כאנשי צבא, לא כשליחים - אלא פשוט כזוג יהודים מישראל, עם מזוודה ביד וגאווה בלב.

אבל מה שקרה שם - הם מעולם לא שכחו.

בכל מקום אליו הגיעו - תחנת רכבת, מסעדה, חנות רחוב - הם זכו למבטים מלאי הערצה, לגילויי כבוד, להדר.

לא בגלל הדרכון. בגלל הניצחון.

כי כשהעולם ראה את חיל האוויר הישראלי מביס שבע מדינות בתוך שישה ימים - משהו השתנה.

היהודי חדל להיות סמרטוט של ההיסטוריה. פתאום - הוא לוחם. גיבור. מודל.

הרגע ההוא הוכיח לנו מה שאנחנו מנסים לשכוח שוב ושוב:

עוצמה מביאה כבוד. וחולשה - תמיד מזמינה ביזוי.

מדינת ישראל איננה רק מגִנה על עצמה - היא מגִנה על כל יהודי באשר הוא.

וכאשר היא מקרינה יוזמה, עמידה איתנה ונחישות חסרת פשרות - היא יוצרת שכבת מגן פסיכולוגית על העם היהודי כולו.

מה שהיה נכון ב-1967 - נכון שבעתיים ב-2025.

3. הגיע הזמן להכריז: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - ולא של כל אזרחיה

אסור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה. ברגע של כוח לאומי נדיר - אנו נדרשים לחדד לא רק את היכולות, אלא את הזהות.

די עם האמירות המבולבלות של “מדינת כל אזרחיה”.

די עם התחמקות מלהגיד בקול ברור: זו מדינה של עם אחד - העם היהודי.

מדינה איננה יכולה להתקיים לאורך זמן אם אינה יודעת למי היא שייכת, ולשם מה היא קיימת.

מי שחי כאן ומכבד את אופיה היהודי של המדינה - מבורך.

אבל היסוד המכונן של ישראל איננו דמוקרטיה פורמלית או חוקי יסוד מתפתלים. היסוד הוא החזון הציוני של שיבת ציון, תחיית הלאום היהודי, והקמת ריבונות יהודית בארץ התנ”ך.

במילים פשוטות: בלי יהדות - אין ישראל.

4. הקרב הבא: לא על שטח - אלא על תודעה

אי אפשר לנהל מלחמה צבאית מבלי לנהל מלחמה רעיונית.

אם לא נשיב את הזהות היהודית למערכת החינוך, לאקדמיה, לבית המשפט, לתקשורת - כל הישג בשדה הקרב יהיה זמני בלבד.

הדור הבא חייב לדעת מהי יהדות, מהי ציונות, מהי תחושת שליחות.

אין ולא יהיו “שני נרטיבים”. יש אמת.

ומי שאיננו מסוגל לומר את האמת הזאת בקול - איננו יכול להוביל.

אני אומר: לא רק לתקוף - להכריז.

לא רק לחסל - לבנות זהות.

בבוקר שבו ישראל חיסלה בכירי אויב בלב טהרן - זה הרגע שלנו לחסל גם את הספקות הפנימיים.

להכריז מחדש:

אנחנו פה בזכות ולא בחסד.

אנחנו עם - ולא קיבוץ גלויות מקרי.

אנחנו יהודים - ולא “תושבים”.

ואין לנו שום כוונה להתנצל על כך.

הכותב הינו יועץ אסטרטגי