הממ"ד שוב הפך לחדר הכי מאויש בבית. זה לא רק בגלל ההנחיות - זה בגלל הפחד. הילדים נצמדים, המבוגרים מתאמצים להיראות רגועים, ובין אזעקה לאזעקה - הלב לא מפסיק לפעום.
כדוקטור לחינוך בגיל הרך, וכמי שפועלת עם ילדים שפונו מבתיהם ונותרו בלי שגרה ובלי גן, אני רוצה להציע הסתכלות אחרת על השהייה בממ"ד: לא כזמן מבוזבז שצריך "להעביר", אלא כהזדמנות - לבנייה של ביטחון רגשי.
פרופ’ מולי להד, מהבולטים בעולם בתחום הטיפול בטראומה, מדבר על שיטת גש"ר מאחד - גוף, שכל, רגש, משמעות. כל אחד מהמרכיבים האלו עוזר לילדים (ולנו) להתמודד.
במילים פשוטות - תנו לגוף לזוז (קפיצות קטנות בממ"ד), תנו לשכל להבין ("יש אזעקה, אנחנו במקום בטוח"), תנו לרגש מקום ("זה מלחיץ, אבל אני כאן איתך"), ותנו משמעות - אפילו במשחק קטן או שיר.
והכי חשוב - היו הארנב המקשיב. בספר הילדים "הארנב המקשיב" מאת קורי דורפלד, הילד טאיילר לא רוצה פתרונות. הוא רק צריך שמישהו יהיה לידו, יקשיב, ישתוק איתו. אנחנו לא תמיד צריכים לדבר - לפעמים רק להיות, בעיניים טובות, ביד שמחזיקה, מספיקים כדי לשדר ביטחון.
ילד לא שואל רק "מה קורה עכשיו", אלא בעיקר "האם אני בטוח, האם את/ה איתי?". כאן נכנס מושג מעגל הביטחון - אותו קשר רגשי יציב שמאפשר לילד לחזור ולנוח בנוכחות דמות מגוננת. אם נצליח להיות "עוגן רגשי", הילדים יוכלו להכיל גם רגעים קשים, כי הם לא לבד.
מה כדאי לעשות בפועל?
* להכין ערכת ביטחון: בובה אהובה, שמיכה רכה, ספר מוכר - דברים שמסמנים קביעות.
* ליצור שגרה פשוטה: שיר קבוע, סיפור אחרי האזעקה, נשימה יחד.
* לאפשר משחק - לא כהסחת דעת, אלא ככלי ריפוי.
* לזכור - גם כשאין לנו שליטה על מה שקורה בחוץ, יש לנו שליטה על האופן שבו אנחנו נוכחים *עם* הילדים.
מחקרים (Perry & Szalavitz, 2017; Lieberman et al., 2015) מצביעים שוב ושוב על כך שחוויות טראומה בגיל הרך אינן תלויות רק בעוצמת האירוע - אלא בעיקר בדרך שבה הילד חווה את התגובה של המבוגר שמולו.
החירום לא ייגמר מחר. אבל אם נדע להפוך את הממ"ד ממקום מפחיד למרחב בטוח - פיזי, רגשי, קיומי - נוכל לעזור לדור שלם לצאת חזק יותר, מחוזק יותר.
הכותבת היא ד"ר יערה שִׁלֹה, מומחית לגיל הרך ולחינוך מודע טראומה, מרצה במכללת אפרתה, חברת הנהלה בעמותה למען הילד בגיל הרך,ומתנדבת בארגון Early Starters International. שמקים מרחבים בטוחים לילדים בזמני משבר ומלחמה.