1,560
זהו מספר הקילומטרים שמפרידים בין ירושלים לטהרן. שתי מדינות כה רחוקות זו מזו - ללא גבול משותף, ללא מחלוקת טריטוריאלית, ללא סכסוך על משאבים.
עדיין באיראן מבעבעת שנאה תהומית - עיוורת ומנותקת מכל היגיון, שמזכירה במדויק את אותו רוע עמלקי צרוף שכבר אז שאף "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים".
217 : 2
הוא נחשב לפרס החשוב בעולם ומבטא תרומה משמעותית ופורצת דרך לטובת האנושות. פרס נובל. מאז שהיזם השבדי ממציא הדינמיט הקים את הקרן שלו זכו בה רק שניים ממוצא איראני. ליתר דיוק: שתי נשים - נרגס מוחמדי ושירין עבאדי, שקיבלו פרס נובל לשלום, אך זאת לא בזכות המשטר האיראני אלא דווקא על מאבקן הנחוש נגדו ופועלן למען זכויות אדם. ובאיראן של היום - חתירה לצדק היא פשע ופרס נובל הוא ראייה לאשמה.
בעקבות הזכייה - הראשונה כלואה עד היום בתנאים קשים והשנייה נמלטה ומצאה מקלט בלונדון.
אצל היהודים, לעומת זאת, התמונה שונה בתכלית. קודם כל המספרים: 217 אנשים ממוצא יהודי זכו בפרס הנחשק והטביעו חותם אדיר על האנושות בכל תחום. הפער בלתי נתפס: עם קטן, באופן חסר פרופורציה, שמוביל בפער עצום על פני כל אומה אחרת.מתברר שהייעוד הגדול שנאמר לאברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" אינו רק נבואה. זו עובדה! כן, העם האיראני גדול פי 6 מהעם היהודי, אבל כאן נחשף ההבדל המהותי:
בין עם שבוחר להיות 'אור לגויים' ולהביא טוב לעולם, לבין מי שמקדש את המוות, הרצח והשנאה.
99
זה היה אחוז היירוטים של מתקפת הטילים הראשונה שהגיע מאיראן. זה קרה בליל ה-13 באפריל 2024 ושוגרו לעבר ישראל 136 טילים בליסטיים, 36 טילי שיוט ו-185 כטמ"בים.
התוצאה: מחצית מהטילים כשלו בשיגור או סטו ממסלולם ולא היה צורך ליירטם, כל טילי השיוט והכטב"מים יורטו מחוץ לשטח ישראל, ובסיכום: 99% מהאיומים סוכלו בהצלחה. הבודדים שפגעו גרמו נזק קל בלבד.
בבוקר שאלה אותי כרמי, בתי בת ה-6, מה קרה אתמול. סיפרתי לה ולאחר שעה קלה מצאתי על הרצפה בחדר שלה את המכתב הבא:
15
זה המספר שצריך לעמוד לנגד עינינו: חמש־עשרה פצצות גרעין - זה היה הארסנל שאיראן כמעט הצליחה להשיג השנה. לפי הערכות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, איראן העשירה אורניום לרמה של 60% - מרחק קצר מהשלב האחרון בדרך לפצצה גרעינית. בתוך שבועות ספורים בלבד יכלה איראן לייצר די חומר לפיתוח 15 פצצות אטום, שכל אחת מהן בעוצמה דומה לזו שהחריבה את הירושימה.
ולמה זה חייב לזעזע אותנו? כי בהירושימה, פצצה אחת גרמה למאה אלף הרוגים. בישראל, שבה האוכלוסייה צפופה בהרבה והמרחקים בין הערים קטנים פי כמה - פצצה אחת על תל אביב, חיפה או ירושלים הייתה עלולה לגרום לאסון לאומי: עשרות ואף מאות אלפי הרוגים והרס עצום של תשתיות חיוניות.
בכל פעם שאנחנו שומעים על מתקפת טילים, על פצועים והרוגים - הלב דואב, ובצדק. אבל חייבים לזכור: אילו לא יצאנו למלחמה הזו, אילו היססנו עוד רגע - יכלה איראן לשגר לעברנו לא טיל רגיל, אלא פצצה גרעינית אחת. והתוצאה? שבר שהיה קשה להתאושש ממנו.
יש רגעים בחייו של עם שבהם אסור לו להסס. עליו לקיים את ציווי חז"ל "הבא להורגך - השכם להורגו", כי מחיר ההתמהמהות גדול בהרבה. זה היה רגע האמת שלנו ובחרנו נכון!
45
זה מספר השנים שחלף מאז המהפכה האיסלמית באיראן. לא תאמינו אבל עד 1979 שררו יחסים חמים בין ישראל לאיראן: שיתוף פעולה ביטחוני, קשרים כלכליים, ואף ברית אסטרטגית שקטה מול אויבים משותפים. מאות אלפי ישראלים ויהודים חיו, עבדו וביקרו באיראן, והעם הפרסי התאפיין בסובלנות וידידותיות כלפי העם היהודי.
ואז בלילה אחד הכול השתנה. המהפכה האסלאמית העלתה את חומייני לשלטון, והפכה את איראן למדינה קיצונית שרואה בישראל יישות שטנית שיש להשמידה. ומאז - 45 שנים של שטיפת מוח, הסתה שיטתית וחתירה אובססיבית להשמדת ישראל, הפכו אומה עתיקה ומכובדת - לאימפריה של שנאה.
8,000
פעם, חיו באיראן למעלה ממאה אלף יהודים - קהילה עתיקה וגאה, עם מנהגים ומסורת ייחודיים. בתי כנסת, בתי ספר, עיתונים, חיי קהילה תוססים בטהרן, שיראז ואספהאן. היום, אחרי ארבעה עשורים של משטר איסלאמי עוין, נותרו פחות מ-8,000 יהודים - מיעוט קטן ונרדף, שממשיך להדליק נרות שבת ולשמור מסורת בסתר, אך נמנע מכל הזדהות פומבית עם מדינת ישראל - פן ישלם על כך מחיר.
2300
זהו מספר הקילומטרים מבסיס חיל האוויר חצרים שבנגב ועד לשדה התעופה במשהד שבמזרח איראן - שם השמיד חיל האוויר הישראלי אתמול מטוס תדלוק איראני. זו הייתה פעולה נועזת שמתחה את היכולת האווירית של ישראל עד לקצה.
האם זה באמת הכי רחוק שהגענו? לאו דווקא. במבצע אנטבה גמאו מטוסי צה"ל 4,000 קילומטרים כדי להציל יהודים שנחטפו ללב אוגנדה שבאפריקה.
אבל המרחק הוא רק סמל. מה שמייחד את העם הזה זו היכולת לפרוץ גבולות - של מרחק, של זמן, של מקום. רק לפני חודשיים הוחזר לישראל צבי פלדמן, חלל קרב סולטן יעקב, אחרי 42 שנה!
כי אין מה שיכול לעמוד בפני העקשנות היהודית והרוח של העם שיש בו חותם אלוקי וטביעת אצבע של האינסוף.
בערב המבצע, הלך ראש הממשלה בנימין נתניהו לכותל המערבי. הוא נשא תפילה וטמן בין האבנים פתק שבו נכתב הפסוק: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג,כד). הלביא, מלך החיות - אינו ירא מאיש והוא מסוגל לעשות את מה שאחרים אינם מעיזים.
כך גם עם ישראל - אינו נכנע. לעולם. עברנו את פרעה, את המן ואת היטלר - ונעמוד גם מול איראן. העורף שלנו חזק, הרוח היהודית לא נשברת, וההיסטוריה לימדה אותנו: תמיד ניסו להשמיד אותנו - ותמיד נשארנו כאן. כי בליבו של עם ישראל פועם הנצח האלוקי. ו"נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א,טו).
* הרב יוני לביא הוא איש חינוך, מרצה וסופר, ומוביל מועדון ההורים הגדול של ערוץ 7.