אנחנו בעיצומה של מלחמה, עם שם מפוצץ של מבצע - עם כלביא. מה קרה לנו בשלוש השנים האחרונות? בארבע השנים האחרונות?
נפרדנו בקורונה, רבנו עם כל מיני הפגנות, כל אחד היה חייב להגיד את מה שהוא יודע - או לא יודע - ולא כל כך היינו לעם. היה איזה שיר מגניב של "אני שייך לעם", אבל כל אחד היה בעם שלו.
יש נקודה שחשבתי עליה בימים האחרונים: מאז המתקפה האינטנסיבית שלנו על איראן, אנחנו סוף סוף נהיינו לעם. פותחים כל ערוץ, וכולנו ביחד רוצים לנצח במלחמה הזאת, במערכה הזאת.
אם חס וחלילה קורה משהו - האנשים שמגיעים לזירה הם כל העם. פתאום רואים גם את החרדים, גם את החילונים, גם את הדתיים, וכולם יכולים להיות באותו טייק - ביחד - כדי להציל חיים.
אז מה קרה לנו בעצם? האם אנחנו עם? זה העם שלנו.
העם שלנו יודע, לצערי, גם להיות במחלוקות - אבל צריך לשים אותן בקונטקסט. כשיש משהו שהוא מעבר - מלחמה על הקיום שלנו - אנחנו עם.
אנחנו לא רק שייכים לעם, אנחנו גאים בעם.
בימים האחרונים אנחנו רואים את חיל האוויר, את הצבא הגדול, את אמ"ן ואת המוסד, כמובן - פועלים באיראן בפעולה הרואית. מצד שני, לצערנו, נופלים גם טילים כאן בעורף, ועשרות אלפי מתנדבים מכל מיני ארגונים - ברגע שהם שומעים את האזעקות - פשוט שמים עוגן ויוצאים לשטח.
כי הם מרגישים שהם חלק מהעם. ואנשי פיקוד העורף שבאים אחרי מאות ימי מילואים - גם הם, כמו כולנו - מרגישים איזושהי שייכות.
אז אנחנו עם כזה, שדווקא במלחמה יודע להתלכד.
לצערנו הרב, אנחנו כבר שנה וחצי בלחימה, והעם הזה לא היה כזה ברור. הפסיפס היה קצת שבור. ופתאום, בליל שישי - נהיינו לעם.
עם כלביא יקום וכארי יתנשא. משהו התחרפן אצלנו - כמו אריות - והחלטנו שהפעם אנחנו ביחד.
אני מציע לכולכם, ולכולנו כעם - לשמור על הפסיפס הזה.
ולהבין שהגדולה שלנו - היא החיבור בינינו.