"חכו ממתקים וכולו מחמדים וזה דודי וזה רעי בנות ירושלים. אנא הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך ונבקשנו עמך. דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים. אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". (שיר השירים ו)
בפסוקי שיר השירים מביעה הרעיה את אהבתה והערכתה לדוד. היא מתארת אותו: "ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים...עיניו כיונים על אפיקי מים...לחייו כערגות הבושם... ידיו גלילי זהב... (סוף פרק ה')" ועוד. ולא נרגעת הרעיה עד שאומרת: "מראהו כלבנון בחור כארזים חכו ממתקים וכולו מחמדים". כנסת ישראל היא הרעיה המביעה דבקות ואהבה אל הקב"ה הוא הדוד. והתיאורים של הדוד הם תארי ההתגלות האלוקית בארץ.
מיד אחר כך באות "בנות ירושלים" - תיאור לאומות העולם, ומקשות: אם כל כך אהוב לך הדוד, מדוע לא קיימת מצוותיו, מדוע הוא לא איתך, מדוע את גולה ומתייסרת? "אנא הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך"? אם את עם הדוד באהבה כה גדולה - למה את לבדך? הם לא מסתפקים בשאלה זו, יש להם גם הצעה: "ונבקשנו עמך" - אולי את לא הרעיה הנבחרת, אולי כעת כשהדוד עזב, אולי נוכל אנחנו - אומות העולם- להיות רעיה לדוד, אפילו יחד איתך?
תשובת הרעיה היא חד משמעית: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (שם ו', ג): וכותב בקיצור האלשייך הקדוש: "והנה זאת תשובתי אליהן: רעיותי עליכן לדעת, כי לא הלך דודי ממני, ולא נפרד מאתי בהחלט... כי יורד הוא לרעות אותי גם בגנים אחרים.." אומות העולם מחפשים את רגעי החולשה שלנו, שמחים למצוא בנו נתקים והפסקים ביחס אל הדוד, אולי הפעם יצליחו לזעזע את קשר הדוד והרעיה, אבל: "אני לדודי ודודי לי".
יש פסוק אחד המבדיל בין שאלת בנות ירושלים, הפסוק המתאר את ייסורי עם ישראל בירידתו מדבקות האהבה בדוד: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם ...ללקוט שושנים" מיתת הצדיקים המכפרת (מדרש שיר השירים כאן), וגווני הצדיקים מרובים, יש בבתי המדרש, ויש בצבא, ויש בחסד, ויש במשפחה, ויש בכל תחומי העשיה והרוח. ואחרי כל זה, ומעבר לכל זה: "אני לדודי ודודי לי". הקשר בן הדוד והרעיה רק הולך ומתהדק הולך ומשתבח.
במוצאי שבת לפני שבועיים, מוצאי שבת הגרעינים התורניים, זכינו להשתתף ב"מלווה מלכה" בבית החולים שיבא תל השומר מחלקת השיקום. יש שם חיילים פצועים מהמלחמה, יש קשים ויש קשים מנשוא, ויש את המשפחות שלהם, משפחות שהחיילים האלה הם הילדים שלהם, החיים שלהם. והם בסיוט הזה כבר תקופה ארוכה, והבן שלהם לא מתקשר , פגוע ראש. ויש רופאים נותני תקווה ויש שפחות. ראינו את האבות והאמהות הללו מלאי צער, מותשים משנה ויותר של טירוף, משפחה שמגוייסת כולה לשיקום הבן. והנה פלא: יש שם המון כאב, דמעות וצער, אבל אין יאוש, אין חולשה. יצאנו משם אחרי כמה שעות עם קצת שותפות עם הרבה דמעות, אבל מלאי עוצמה, מלאי תקווה. האמון והאמונה רק מתעצמים, לא נחלשים.
והמקום הזה "מחלקת השיקום" שהיה אמור להיות מבודד, שאנשים היו אמורים לברוח ממנו, להיפך הוא מלא בטוב לב, בקירבה. באים מכל הארץ עם סירי אוכל, עם עוגה, עם חיוך. לא מכירים אבל משפחה אחת, תחושה של רוממות רוח המהולה בשותפות, ובתקוה. כך זה עכשיו במקלטים ברחבי הארץ, ב"יחד" שאוסף את כולנו למקלט בטוח.
פרשת "ויהי בנסוע הארון" אומרת הגמרא בשבת (קט"ו ע"ב) נעקרה ממקומה, כך היא דעת רשב"ג, היא היתה אמורה להיות בפרשת במדבר והועתקה לפרשת בהעלותך, ולמה? "כדי להפסיק בין הפורענויות". מסביר הרב בשמונה קבצים (קובץ ח', קנ"ז): אם חשבת שבגלל שאתה מתדרדר, ואתה בורח מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר, ואתה מתאווה תאווה, וחוטא בחטא המרגלים ועוד, האם בגלל זה אני לא אהיה איתך? טעית! "שובה ה' רבבות אלפי ישראל". הקב"ה לא מפחד מהחולשות שלנו, לא מרחיק אותנו בגלל חולשתנו, תמיד :"אני לדודי ודודי לי".
אנחנו חיים בתקופה מאתגרת ומרוממת, מלאה רוח ומלאה צער, עם שלם במקלט ויחד עם זה מבקש לנצח, ויודע לפעול ולעשות ולנצח. זוכים למראות מופלאות של סייעתא דשמיא ללוחמינו ולמנהיגנו, אבל משלמים בטובים שבשושנים שבבנינו. העין הטובה המרוממת, הרואה את יד ה', את מהלך גאולתינו, היא זו שאנחנו נדרשים לפעול איתה. להביט בעין מרוממת על המציאות, לפעול עם א-ל בבית בקהילה ובכל מקום, בעין של גאולה. ובע"ה מתוך הצרה ימציאנו פדות ורווחה.
הרב ידיד הוא ראש הישיבה בכרמיאל ורב הגרעין התורני בעיר מבית 'קרן קהילות'