מי מאיתנו לא עוסק כל שנה, בליל הסדר, בהסברת המזמור, המוזר לכאורה - אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים - דיינו.
המשפט הזה לכשעצמו עוד עובר טוב בגרון, אבל אחריו יש כמה מוזרים מאד, לכאורה, שדורשים ביאור בכל שנה מחדש.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵּינוּ? אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּינוּ
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ? כל-כך הרבה קולמוסים נשברו על המשפטים הללו, אבל זה כנראה רק בגלל שהם לא חוו את העוצמה של הרגשות שמרגיש מי שממש מסתובב בתוך גל ניסים בלתי נתפס.
כשהניסים והטובות אופפות אותו מכל עבר בלי יכולת קליטה והפנמה. בשלב הזה צריך לעורר שוב את חושי ההודאה הפשוטה, ולהתרגל לשים לב לכל פרט ופרט.
קחו לדוגמה את היום האחרון בלבד - אילו חיסל את רמטכ"ל איראן החדש, שלושה ימים בלבד אחרי מינויו - לא דיינו? ואילו חיסל את הבנק המרכזי למימון טרור בעולם ללא יכולת תקומה - לא דיינו?
מתרחשים מול עינינו ניסים בסדרי גודל מדהימים, כל אחד בפני עצמו, ואנחנו - שותקים? כן, לפעמים אנחנו שותקים, לבושתנו.
מקשקשים שוב על ביבי, מקטרים שוב על זה שלא מתקדמים מהר מספיק, ובטוחים שאם משהו עוד לא התרחש הרי זה בגלל חולשת ההנהגה וחוסר יכולתם לקבל החלטות.
לכן בא הפיוט "דיינו".
ללמד אותנו כמה כל שלב בגאולה שלנו גדול ונפלא בפני עצמו. במקום לקטר בכל שלב, ולהגיד שאם בסוף לא יהיה כך וכך - אז הכל לא היה שווה, אנחנו צריכים לעשות את ההיפך הגמור - לזכור ולהפנים שגם אילו הכל ייגמר בדיוק עכשיו - דיינו!
דיינו בעזה, דיינו בלבנון, דיינו בסוריה ודיינו בתימן, דיינו במטכ"ל האיראני, ודיינו בחיסול הרקטות האיראניות, דיינו בחיסול חלק מפרויקט הגרעין, ובעז"ה יהיה דיינו גם בחיסול הפרויקט כולו...
ועל אחת כמה וכמה שזכינו לכל זאת ועוד!
אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ