כמה קל לחיות עם הפרשה בימינו, כדברי האדמו"ר מלובביץ זי"ע. נמצאים אנו בימים נשגבים בהם מראה עם ישראל את דבקותו בארץ-ישראל, בהגנה עליה ועל העם היושב בציון, במסירות נפש מעוררת השראה של כוחות הבטחון ובהם מרגליה, אנשי החרש, אנשי המוסד והשב"כ שאנו חבים להם תודה עמוקה.
בשבת שעברה נצטווה אהרון להדליק את המנורה ולהאיר לנו את הדרך מתוך משכן העדות. בפרשתנו רואים אנו עד כמה תלוי כושר ועומק הראיה גם של מרגלים וגם של העם ברוח אשר באדם. בתפיסת עולמו, בהיותו או באי היותו, שבוי בקונצפציה כזו או אחרת.
'שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. על פי ה'כלי-יקר', רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, יש את יהושע וכלב, שיתורו אחר יתרונותיה של ארץ-ישראל. מנגד, עם-ישראל מבקש 'נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ' [דברים א,כב]. נחפש את מגרעותיה, את חרפתה, כך שיהיו די סיבות לכך שהעיתוי לא מתאים לעלות אליה בעת הזאת. ואילו עשרת המרגלים, כשמם, בקשו להוריד את מעלת ארץ ישראל שהיא ראש לכל הארצות, לדרגת רגל. 'וירגלו', עשו אותה למדרס כף רגל. ומנגד את מצרים, הפחותה שבארצות הנמצאת בחמישים שערי טומאה ויותר, ואשר ממנה באו, הפכו לראש. 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה'. אמר ר' חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ-ישראל. ולא עוד אלא שבמקום למסור את תוצאות הריגול למשה בלבד, הוציאו הם את דיבת הארץ ישירות אל בני-ישראל. [לא בהדלפות אלא באופן ישיר...].
רוחם הייתה שונה לחלוטין מרוחם של כלב ויהושע, כפי שמופיע בזוהר [במדבר דף קנח,א], הנשיאים פחדו שכאשר יכנסו בני-ישראל לארץ, משה ימנה נשיאים אחרים תחתיהם, וכדי שלא לאבד את נשיאותם הם הוציאו את דיבת הארץ. לכן הדעה המוקדמת שלהם, הקונספציה השפיעה על מסקנותיהם, ולכן הם הפחידו את העם מפני המלחמה כך שהקדנציה שלהם תמשך. ואכן אומר הכתוב: 'וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. המרגלים לא ראו בעצמם את גודל השליחות המונחת על כתפיהם, אלא ראו את עצמם כחגבים קטנים, כאלה שלא יהיו כלל מסוגלים להילחם בעמי כנען, כי אי אפשר לחסל נפילים, כי אי אפשר לחסל ארגון טרור, אי אפשר להילחם באיראן בלי ארה"ב וכדומה...
אך לכאורה קשה, הרי משה בחר אנשים מורמים מעם, 'כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' ואיך יתכן שכשלו והכשילו את עם מלהגיע ליעד הנכסף, לארץ-ישראל? וכפי שמוסיף ה'כלי-יקר': 'שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים' - דווקא אתה משה תחזה ברוח-הקודש אם האנשים כשרים לשליחות הזאת, כי רוב העולם טועים באנשים חנפנים המראים את עצמם כשרים ולובשים אדרת-שער למען כחש. על כן אמר ה' למשה: 'קח לך אנשים' דווקא אותם שהם בעיניך אנשים חשובים, ולא אותם שהם אנשים בעיני זולתך, [בעלי רייטינג], כאלה שיתכן שאין תוכם כברם. ולא עוד אלא שמהמרגלים למדים שלדבר שבקדושה יש צורך במניין, וכי כיצד ניתן ללמוד מהמרגלים שכשלו ומאסו בארץ חמדה, דבר הלכה?
הגמרא בתענית אומרת, שבתקופת המדבר ניתנו לבני-ישראל שלוש מתנות טובות, וזה לשונה:שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, אהרן ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר,ענן ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, ומן -בזכות משה.שלושת הרועים שהנהיגו את ישראל בכל תקופת המדבר זיכו את ישראל בשלוש מתנות טובות: באר-מים לשתיית העם במדבר הצחיח, ענני-כבוד שהלכו עמם במדבר להגן עליהם ולהנחותם בדרך, ומן שירד להם למאכלם. התנהלות העם במדבר, בארץ לא זרועה, הייתה אפוא בהשגחה אלוקית מתמדת ובהנהגה נסית, כי בדרך הטבע הם לא היו יכולים להתקיים במדבר הגדול והנורא, מקום נחש שרף ועקרב.
וידעו המרגלים, 'רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל', שעם כניסתם לארץ, יופסקו שלשת הנסים, והכל יאלצו לחרוש, לזרוע ולקצור. תורת החסידות מסבירה את תפיסת עולמם, את הקונצפציה של המרגלים בה היו שבויים, באופן חיובי, וכי רצונם להישאר במדבר נבע מכוונות טהורות. הם רצו להמשיך בחיי הקדושה של המדבר, חיי 'כולל', בהם בני-ישראל, והם בתוכם, מנותקים מטרדות העולם ומדאגות הפרנסה, מעין עולם-הבא. וחששו, שכניסת העם לארץ-ישראל והצורך להתחיל בחרישה ובזריעה ובשאר העיסוקים הנדרשים שם - יפגעו בדבקותם בה', ולכן העדיפו להישאר במדבר. הדבקות בשלש המתנות הטובות במדבר היא שהסיטה את רוח המרגלים מהיעד הנשגב, כניסת עם ישראל לארץ חמדה.
לא כן כלב ויהושע, אשר רוח אחרת הייתה עמהם. לא רוח הייאוש והדיכאון כאותם המבקשים 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה', לא רוח האספסוף המתאווים תאווה לבשר, לקישואים ולאבטיחים או למחיר הקוטג' הברלינאי, אשר נפשם יבשה! כבפרשת בהעלתך, 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה', אלא רוח גבורה ואמונה, של מי שנפשם אינה יבשה אלא שמחה, נפש עם מנהיגות מלהיבה וסוחפת ברוח שליחות להגשמת תכנית בורא-עולם להבאת עם-ישראל לארץ-ישראל, אותה הבטיח משכבר לאבות האומה. רוח אחרת, רוח של 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'. על שם 'כלב בן יפונה', שואל המדרש: והלא בן קנז היה, ולמה נקרא שמו בן יפונה? אלא שפינה את עצמו מעצת מרגלים.
על רוחם המיוחדת של כלב ויהושע, מעיד לא פחות מאשר הקב"ה. על רוחו המיוחדת של כלב מעיד בורא עולם בפרשתנו, 'עַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ'. ועל רוחו המיוחדת של יהושע מעיד הקב"ה בבמדבר [כז,יח], באומרו למשה : 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו'. אמירה זו על יהושע לא נאמרה בפרשתנו, אלא בדברים, כי כאן יהושע התברך קודם צאתו לשליחות הריגול על ידי משה, 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ' - י-ה יושיעך מעצת המרגלים. אבל כלב, גבר על יצרו ועמד מול יתר המרגלים ולא חבר אליהם, מכוחו, ללא ברכה.
דומה כי עשרת המרגלים היו מעין אותם אלה ב- 8200 שהיו שבויים בקונצפציה, באג'נדה שלהם, בתפיסת עולם שגוייה, האומרת שישראל שעד לאחרונה היו עבדים, ודאי לא יהיה בכוחם להילחם בעמי כנען, גם אם באים הם מכוח ציווי אלוקי, וראוי שיתחזקו בתורה בעוד מספר שנות מדבר. לעומתם, יהושע וכלב, היו בחינת יחידת האיפכא מסתברא שקולם כבר אז לא נשמע במחנה ישראל. במקום קול ענות גבורה לשמע דברי כלב, נשמע קול ישראל במחנה בקול ענות חלושה, 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'. או אז, 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא'.
קולות אלה של איפכא מסתברא, קולות יהושע וכלב, לא נשמעו, כשם שקולות התצפיתניות לא נשמע, ואף הושתק לאחרונה במלחמת התקומה, וכשם שחמישים שנה קודם לכן, ראש אמ"ן אלי זעירא אטם אזנו משמוע את הקולות שהתריעו על הסימנים המובהקים המביעים לכך שמלחמת יום-כיפור עומדת לפרוץ. עד אשר 'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'. בתחבולות נאלץ הוא להשתיק את העם, כדי שקולו וקול יהושע בכל זאת ישמע. אומר רש"י, על פי המדרש במדבר-רבה, צווח כלב ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומעים היו סבורים שכלב בא לספר בגנותו [של משה], מתוך שהיה בלבם על משה בגלל דברי המרגלים. שתקו אפוא כולם, לשמוע גנותו [של משה]. או אז המשיך כלב ואמר: והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו. ודאי שנצליח במלחמה. אפילו אם האויב בשמים, והוא, [משה, גדול הנביאים], אומר לנו: עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו!
'עָלֹה נַעֲלֶה'! אין אתם מודים לי ב'עָלֹה', שהשכינה תעלה לבית מלונה! הרי הארץ ההיא הינה מלון לשכינה מימות עולם! כפי שאומרים חכמינו במסכת חולין , צדיק זה בא לבית מלוני. וכשם שהשכינה תעלה, כך אגבה נעלה גם אנו הדבקים בה', 'כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ''[כלי יקר]. אך היה זה כבר מאוחר מדי. כבמאמרו הנפלא של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, 'קול דודי דופק' - הדוד דופק על דלתה של הרעייה, אך זו מתעצלת לפתוח לו, עד אשר נעשה מאוחר מדי, 'דודי חמק עבר'... יקח עוד ארבעים שנה עד שהדוד שוב ידפוק על דלתה של הרעיה, יהיה זה בכניסה לארץ-ישראל. אגב, דומה כי בימים אלה שוב 'קול דודי דפק', אך הפעם קול הדוד נשמע ורגע פתיחת המערכה מול אירן, בס"ד לא הוחמץ.
לא בכדי כשיהושע נצטווה להנהיג את עם-ישראל בכניסתם וכיבושם את ארץ-ישראל, שולח הוא על פי חז"ל כמרגלים את כלב ואת פנחס, שניים שנתנו נפשם והצליחו בשליחותם. כלב בפרשתנו, ופנחס כשעצר את המגפה. שניהם חדורי מטרה ושליחות להכין את כניסתו של עם-ישראל לארץ-ישראל, היא 'ארץ ה' [הושע ט,ג]. היא נחלת ה' [שמואל א, כו,יט]. היא 'ארץ אחוזת ה'' [יהושע כב,יט]. היא 'הארץ ...אשר אני שכן בתוכה'. ארץ המהווה חלק מתוכנית ותכלית הבריאה, וכדברי רש"י בדברים [יא,יב] על הפסוק: ' אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד', והלא כל הארצות הוא דורש?... אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה. ממנה ניזונת הבריאה כולה.
בניגוד למשה-רבנו, יהושע לא שיתף את העם בשליחת המרגלים, והמרגלים בשובם לא שיתפו את העם, אלא את יהושע בלבד, כי ההכנות למלחמה אינם עניין לעם.
יהושע גם למד מהעבר ושולח הוא רק שני מרגלים, 'וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ' [יהושע ב,א]. חרש, אנונימיים, מבלי לפרט מי הם, מה שמם וגם לא את עצם יציאתם למשימה. אומר המדרש בבמדבר-רבה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני-אדם שנשלחו לעשות מצוה ונתנו נפשם להצליח בשליחות, כאותם שנים ששלח יהושע בן-נון. ב"ה, כיום עם-ישראל עד למרגלי חרש, שליחי המוסד, השב"כ וצה"ל, שפעלו ופועלים במסירות נפש כאלי כהן הי"ד או כעמנואל מורנו, שעד היום לא ניתן לפרסם את תמונתו ואלה הפועלים כיום בתוככי אירן, אנשי חרש אשר הרבה בזכותם חווים אנו בימים אלה ישועות שטרם ידע עמנו כמותם.
אנשי חרש. מהו חרש? אומר המדרש זה היה כיסוי כדי שלא יגלום כמרגלים. לכן, עשו עצמם כקדרים, מלשון חרס. ויש מי שאמר שהיו אלה כלי נגרות. ורבי שמעון בר יוחאי טוען שככיסוי, עשו עצם כחרשים.
ישאל השואל, וכי למה צריך תחבולות והסתרת הזהות, והרי שליחי בורא-עולם המה ושלוחי מצווה אינם ניזוקים? על כך עונה הרמב"ן, שכך היא דרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים. והם אלה שילכו בראש הצבא להורות לפניו את הדרכים... ומסכם, שאין לסמוך בכל המעשים על הנס, אלא על המנהיג לצוות את הנלחמים, את הצבא, להיחלץ [חושים], להישמר ולארוב. [יג,א].
יתר על כן, אמנם שלוחי מצוה אינם ניזוקים, אבל 'היכא דשכיחא היזקא, שאני', היכן שהנזק מצוי, שונה הדבר, ומצריך תחבולות.
אך לכאורה קשה, הרי המרגלים הרוויחו, כפי רוחם וחלומם ולשיטתם כלל לא נענשו. נשארו הם עם דור דעה עוד שנים רבות במדבר, ב'כולל' 'ארבעים שנה אקוט בדור', כשהם נהנים משלש מתנות הבורא, מן, באר-מרים, וענני-הכבוד. והרי זאת הייתה רוחם, תפישת עולמם ומשאלת ליבם של עשרת המרגלים. ממש כדברי רבי שמעון-בר-יוחאי המחייב לימוד תורה כל העת, מבלי להיות עסוק וטרוד כלל במלאכה.
וכלשונו, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?והרי זה מה שבקשו! אלא שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. כנגד ארבעים יום בהם אספו המרגלים אינפורמציה , הוציאו את דיבת הארץ והחלישו את רוח העם, כך ימשיכו ארבעים שנה לחיות במדבר, מבלי ליהנות, לא מאוויר ארץ-ישראל המחכים, לא מטובה, לא מפריה ולא מפרי גפנה. ימשיכו הם לדור בחוץ-לארץ כמי שאין לו אלוה, ולא יזכו לקיים מצוות התלויה בה ושאר מצוות התורה שעיקר קיומן הוא בה, כפי שיזכה הדור הבא שיכנס לארץ וילחם עליה, יחד עם יהושע וכלב.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל