ביבי בדורו

אף פעם לא הייתי ביביסט. היו שנים שהייתי מרוצה מביבי כראש ממשלה, בדרגות שונות של "להיות מרוצה". היו שנים שהייתי פחות מרוצה, אבל לא ראיתי אלטרנטיבה בימין.

היו שנים שהייתי עוד פחות מרוצה, וגם אז לא ראיתי אלטרנטיבה בימין (תוך ידיעה ברורה שהוא, או שרה, עושים סיכול ממוקד לכל מי שרק מריח כאלטרנטיבה אפשרית). והיה גם זמן שחשבתי, וגם כתבתי, שהוא צריך ללכת. לסיכום: בקשר לביבי, עמדתי במשך השנים נעה על כל הספקטרום של הימין הישראלי. נדמה לי שאני לא היחיד.

לאחרונה, כלומר בשבוע האחרון מאז פרוץ מלחמת ישראל-איראן, בכל מה שקשור לביבי אני מחשב שוב מסלול מחדש. נזכרתי בסרט 'רשימת שינדלר' העוסק בתעשיין גרמני שהציל יותר מאלף יהודים בשואה. באחת הסצנות היותר מפתיעות בסרט, שפחות קשורה לעלילה המרכזית, יושב שינדלר עם בת זוגו התורנית באיזשהו מקום על כוס קפה. היא שואלת אותו בהערצה כיצד הוא נהיה איש עסקים מצליח כל כך, והוא עונה לה שבעבר הוא ניסה כל מיני דברים, אבל לא הצליח להרים שום עסק, כי... משהו היה חסר. מה? שואלת אותו הבחורה בסקרנות. עיניו של שינדלר בורקות לפתע והוא עונה: מלחמה. כאיש עסקים, שינדלר הצליח רק במלחמה.

מאז החלה מלחמת ישראל-איראן, ובפרט עם התקדמותה המדהימה העולה על כל דמיון, נזכרתי כאמור בסצנה הזאת מהסרט. הבנתי משהו שלא הבנתי קודם על מה שעושה מנהיג למנהיג: הוא צריך מזל, כלומר הוא צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון.

זה קרה לנפוליאון, שמוצאו באצולה זוטרה באי קורסיקה והשגיאות שלו בשפה הצרפתית לא היו מאפשרות לו לעלות לגדולה לולי המהפכה הצרפתית. זה קרה להרצל, שאם היה חי מאה שנה קודם לכן היו מאשפזים אותו בבית חולים לחולי נפש. זה קרה לצ'רצ'יל, שנחשב אימפולסיבי מדי כדי להנהיג את הממלכה וגם למחרחר מלחמה סדרתי - עד שהגיעה שעתו הגדולה, שבה הממלכה הבריטית הייתה זקוקה דווקא לחרחורי המלחמה שלו. עוד מוקדם לומר, אבל ייתכן שזה קורה בימים אלו ממש גם לנתניהו.

אותו נתניהו שאחריותו ל־7 באוקטובר אינה פחותה מזו של ראשי הצבא וקהילת המודיעין הישראלית.

אותו נתניהו שהעדיף במשך שנים רבות שקט תעשייתי מול חמאס על פני פעולה יזומה.

אותו נתניהו שלא בלם במאום את בניית ציר הפרוקסי האיראני - חיזבאללה, חות'ים, סוריה, חמאס - שהגיע לפני 7 באוקטובר לממדים אימתניים שסיכנו את קיומה של מדינת ישראל.

אותו נתניהו שמן הסתם, הרשו לי להניח, לא היה עושה שום פעולה יזומה נגד איראן לולא 7 באוקטובר, למרות הצהרותיו הלוחמניות נגד משטר האייתוללות שממנו הוא לא הרפה במשך 40 שנות פעילותו הציבורית, כפי שהוא מציין עכשיו בכל הזדמנות.

אותו נתניהו הפך בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר, לנתניהו אחר - למנהיג דגול שכל העולם מתיישר לפי חזונו ומחכה למוצא פיו.

העולם אוהב מצליחנים. אפילו האירופים האנטישמים שכחו לרגע את הג'נוסייד בעזה וחזרו לדקלם את מחויבותם לביטחון ישראל, ואף הביעו את תמיכתם בהתקפה הישראלית באיראן. אין לי אלא להרכין ראש בפני בורא עולם ומנהיג ההיסטוריה, שנתן עוז לעמו ישראל ולנתניהו העומד בראשו לבצע בהצלחה מסחררת מהלכים צבאיים היסטוריים נועזים לטובת עם ישראל שלא נראו כמותם מאז תקופת התנ"ך - בתפילה שימשיך בחסדיו לתת לנו עוז והצלחה.

נדמה לי שאני לא היחיד שחושב או חש כך. "בסוף עוד תצביע בבחירות הבאות לביבי", אמרתי לפני כמה ימים לאחד מידידיי, שמאז הרפורמה המשפטית זלג בהדרגה לכיוון המחנה הרל"ביסטי. לפני שבועיים הוא היה צוחק לי בפרצוף. עכשיו הוא היה הרבה פחות נחרץ ומיהר להחליף נושא.

ביבי, כמו גם הרבה מהדמויות התנ"כיות - ובראשן יפתח - רחוק מאוד מלהיות טלית שכולה תכלת. לא בכל דור זוכה עם ישראל להנהגה כמו זו של שמואל הנביא. עם זאת נדמה, אם מסתכלים להיסטוריה המתרחשת אל מול עינינו בלבן שבעיניים, שביבי בדורו כבן גוריון בדורו. הנה, בהנהגתו, עם כלביא יקום.