להזכיר
זוכרים שאמרנו לעצמנו, איך פספסנו את ימי הזוהר של עם ישראל בעת החדשה? איך פעם היו מחתרות ועצמאות וששת הימים ואנטבה, ואנחנו נתקענו עם נסיגה מסיני, פינוי ימית והרס גוש קטיף? זוכרים שאמרנו לעצמנו, איך פעם ידעו בשישה ימים לעשות היסטוריה, איך היו אז ענקים ואנחנו גמדים? זוכרים שריחמנו על גלילה רון־פדר, שצריכה להפסיק עם 'מנהרת הזמן' כי כל היופי שייך לפעם ועכשיו סתם?
אני רק מבקש להזכיר.
להכיר
יש רגעים נדירים שבהם בעל הנס זוכה להכיר בניסו, לא בדיעבד, לא אחרי שהתעורר מתרדמת ארוכה. אולי זה הרגע שלנו. מיד כשנכנסנו למקלט בחמישי בלילה שפשפנו עיניים, לא מעייפות, מגודל האומץ והגבורה והנס, וכשהתבררו ממדי ההצלחה הכרנו עוד ועוד ועוד. ומאז בכל כמה שעות אנחנו נקראים לממ"ד כדי להכיר מחדש. זה לא מובן מאליו שייורט, ולא מובן מאליו שלא יפגע, ולא מובן מאליו שנמשיך בחיינו כשברור שיגיע המטח הבא, ובכל כמה שעות בת קול יוצאת ומכרזת - שוב קיבלתם את החיים במתנה. והשורות הללו נכתבות בשעה 0:56 בלילה, חצות לילה אקום להודות, ויש סיכוי לא קטן שנקום שוב...
לזכור
צריך לזכור ולנצור את הלילה ההוא, את הקונצנזוס, את תחושת ההתעלות, ממש כמו שזוכרים כיסוי הינומה וטבעת בחופה שתיתן כוח גם לימים אפורים, ממש כמו שזוכרים אושר של ילד שנולד לאחר ציפייה, כדי שלעולם לא נמאס בו, גם במרד ההתבגרות הכי מופרע. ככה ממש צריך לזכור את הוודאות שהייתה לנו בחצי הלילה, כי עוד מעט יתחילו הספקות והשאלות, והאם לא די מספיק ומתי מסיימים, ואיך אין תוכנית מדינית לשלום עולמים. והקולות הללו יבואו מהר משאנחנו יכולים לדמיין, ואנחנו נשלוף מתיקיית התודעה את הלילה הזה שכיום האיר את כל המבוכות וכל השאלות, ולא נשכח ונקבל כוחות.
הזקן שגילה לי את הסוד
תשאל היום כל הדיוט, איזה צבא יותר חזק, הצבא הישראלי או הצבא האיראני? אחרי השבוע החולף בוודאי כל אחד יאמר לך - הישראלי. חזק בהרבה. אלא שמבט בדירוג הצבאות שהתפרסם לפני פחות משנה מגלה שהצבא האיראני ממוקם במקום ה־14 בעולם, ואילו הצבא הישראלי במקום ה־17. אז איך זה שצבא עם נתונים פחות מוצלחים מנצח את הצבא העדיף עליו לכאורה, נכון לכתיבת שורות אלה, באיפון מטלטל?
ובכן, את הסוד הזה גילה לי פעם זקן אחד. אני נהגתי ברכבי אל עבר הכותל המערבי, הוא עמד בשער יפו וסימן שקשה לו ללכת ברגל. עצרתי לו, אף שעל פי מראהו היה נראה בדיוק כפי שדמיינתי את אליהו הנביא, ואליהו הנביא לא צריך טרמפ במיצובישי ספייס־וואגן, יש לו רכבי אש. עצרתי לו, התיישב לידי, ולפני שחגר אמר לי: "רצונך שאומר לך מדרש?". קפצתי. אם הוא נראה כמו אליהו הנביא ומדבר כמו אליהו הנביא ומתבונן בי כמו אליהו הנביא, זהו בוודאי אליהו הנביא. ואני את עצמי מכיר היטב - אין שום סיבה בעולם שאזכה לגילוי אליהו. מצד שני, חשבתי לעצמי, גם אחאב קיבל מפגש, הכול אפשרי. עניתי לו בלשונו: "רצוני שתאמר לי מדרש". הוא אמר לי מדרש שלם בעל פה, הנה הוא ככתבו וכלשונו:
"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים... - אמר רבי לוי: (משל) לעוף שקינן על שפת הים ועלה הים והציף את קינו. מה עשה? עמד והתחיל ממלא פיו מים ונותנו בחול, וממלא פיו חול ונותנו בים. בא חברו ואמר לו: 'מה אתה עושה ותתייגע?' אמר לו: 'אין זז מכאן עד דאנא עביד הדין ימא חול' (איני זז מכאן עד שאהפוך את כל הים לחול, כלומר אייבש את הים). אמר לו: 'שוטה שבעולם, כמה תסתופף?!' כך: ויבקש המן להשמיד את כל היהודים. אמר לו הקב"ה: 'שוטה שבעולם, אני ביקשתי להשמידם ולא יכולתי, שנאמר: 'ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו', ואתה מבקש להשמידם? סוף שהוא נופל בידם".
המדרש מדמה את ניסיונו של המן להשמיד את ישראל, לעוף טיפש שמביא חול במקורו וזורק לים, מוציא מים במקורו וזורק לחול ומנסה כך לייבש את הים. אומר הקדוש ברוך הוא להמן: אי אפשר לייבש את הים. גם אני ביקשתי להשמיד אותם לאחר חטא העגל, אומר לו הקב"ה, אבל לא יכולתי. להשמיד את ישראל זה כמו לייבש את הים או לכבות את השמש. זה לא יכול לקרות.
כשסיים הזקן, או אליהו, לצטט לי את המדרש, רגע לפני שיצא מהרכב אל רחבת הכותל או אולי עלה בסערה השמיימה, אמר לי: "אתה צריך לשלוח את המדרש הזה לרשע מאיראן". הייתי נסער ממש, הנה עברו כמעט 20 שנה ואני זוכר היטב את הסיטואציה. ובימים האחרונים זה חזר אליי שוב - גם אם הצבא האיראני היה מדורג מאה מקומות לפנינו, ברגע שהמשימה שלו היא להשמיד את כל היהודים, אין לו סיכוי, כמו המן, כמו העוף הטיפש, כמו כל אנטישמי עלי אדמות שלא מבין שאין עולם בלי ישראל, זה כמו לכבות את השמש. אני חושב שהם מתחילים עכשיו להבין.
שבוע הספר
שבוע הספר בוטל - ואני בעיני רוחי דמיינתי איך כל ספרי החולין, הספרים החולפים, מפנים בענווה את הבמה שהייתה כל כולה שלהם לרגל כתיבת פרק תנ"כי חדש ביום חגם.
לקום
מחשבה שלא הניחה לי לאורך הימים הראשונים, לפני שהתחילו התרעות ממוקדות:
מצד אחד, איזה קשוח שכל הארץ מקבלת חצי שעה מראש התרעה להיות ליד מרחב מוגן, גם אם זה לא באזורך. מצד שני, אם זה היה קורה כך בשנים הקודמות כששדרות ירדה שוב ושוב למקלט ואנחנו ישנו בכיף - אם כולנו היינו ערים איתם יחד, הכול היה נגמר כבר מזמן, בלי טבח ובלי חטופים.
אלפי סליחות אנחנו חייבים לבקש מכם, אחינו, אנשי העוטף. ומתברר שאם רחוק מהעין רחוק מהלב, זה בסוף מתקרב ומתקרב.
ללמוד מהשטן
תראו אותם, את האנטישמים האלה, יימח שמם, מוכנים לחיות ברמת חיים נמוכה - העיקר להשמיד כרצונם. מוכנים לוותר על נהנתנות ושפע רק בשביל להשמיד את מדינת היהודים. תראו אותם, את הרמטכ"ל החלופי של איראן, הוא הרי ידע שרגעיו קצובים ונשימותיו ספורות. מה הוא אמר לעצמו? יפה לי שעה אחת לעמוד בראש צבא השמדת העם היהודי מכל חיי העולם הזה. איך השנאה מקלקלת את השורה. אבל מרובה מידה טובה ממידת פורענות, ולפעמים צריך ללמוד מהשטן להיות שליחים של הדברים הטובים, להכיר כמה יקר כל רגע כזה של שליחות, ולהיות מוכנים להתמסר למען הטוב.
לתגובות: [email protected]