מי מצפצף על בית המשפט?

כמה עורכי דין נדרשים כדי להחליף נורה? ובכן, את התשובה לבדיחה הזאת למען האמת אני לא ממש זוכר - אבל השבוע נעסוק בשאלה כמה בקשות ארכה נדרשות ליועצת המשפטית לממשלה כדי להגיש עמדה לבית המשפט.

בחודש דצמבר 2022 החליט מי שכיהן אז כממלא מקום נשיא בית המשפט העליון כך: "היועצת המשפטית לממשלה מתבקשת לשקול את התייצבותה בהליך. היועצת תשקול להתייחס לשאלת סיווג המקרקעין נושא ההליך והשפעתה על זכויות ההקדש ולכל סוגיה אחרת שתמצא לנכון". היועצת התבקשה להגיש את עמדתה בתוך 60 יום.

על מה בכלל מדובר? ובכן, המדובר בבניין בשכונת סילוואן בירושלים, ובתביעת פינוי שהגישו נאמני הקדש היסטורי שהוא בעל המקום נגד ערבים ממזרח ירושלים שהתגוררו בנכס וטענו לבעלות כזו או אחרת עליו. ההקדש נוצר בשנת 1899, לאחר חתימה על שטר ההקדש, והיה בבעלות יהודית עד שעזבו היהודים את סילוואן (כפר השילוח) בשנת 1938, בהוראת השלטונות הבריטיים. עם סיום מלחמת העצמאות נכבשה סילוואן על ידי הממלכה הירדנית, והקרקע עברה לניהולו של הממונה הירדני על נכסי האויב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים עברו מקרקעי ההקדש לניהולו של האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל, אשר בשנת 2002 שחרר אותם לידי נאמני ההקדש באמצעות תעודת שחרור, לאחר שהשתכנע כי היא שייכת להם. מאז התנהלו הליכים רבים מספור סביב הקרקע, ונאמני ההקדש, אשר מיוצגים על ידי עורך הדין אבי סגל, הגישו תביעת פינוי לבית משפט השלום ב־2016.

השופט ארנברג קיבל את התביעה בשנת 2020 וקבע כי על המשפחות המתגוררות בבניין לפנותו. ערעור הוגש לבית המשפט המחוזי, ובאוקטובר 2020 הערעור נדחה. הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והיא נותבה לשופט עוזי פוגלמן. בינואר 2021 פוגלמן הוציא צו עיכוב ביצוע זמני לפסק הדין, ובהמשך הוציא צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. ההכרעה הגיעה רק כעת, ביוני 2025. כמה נפלא.

חלק משמעותי ביותר מן העיכוב נגרם בשל התנהלות היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, והכפופים לה בפרקליטות ובייעוץ המשפטי לממשלה. כפי שפתחתי, בדצמבר 2022 פוגלמן ביקש את עמדת היועצת המשפטית לממשלה בנוגע לסוגיה בתוך חודשיים. אלא שאז הגיע רצף לא ייאמן של בקשות ארכה שנפרס על פני שנתיים וחצי.

22 בקשות ארכה הוגשו. בפסק הדין שניתן באמצע השבוע כתב על כך השופט נעם סולברג: "התנהלות הייעוץ המשפטי לממשלה בהליך זה, כפי שהוצגה 'על קצה המזלג' בפתח הדברים - מטרידה עד מאוד. פשיטא, כי בדומה לכל בעל דין אחר, ואף מקל וחומר, על הייעוץ המשפטי לממשלה ובאי־כוחו מוטלת חובה לציית לכל הוראה, קטנה כגדולה, היוצאת מפי בית המשפט. אין כל דרך להסביר - וממילא, גם להצדיק - הפרות חוזרות ונשנות בוטות של החלטות בית המשפט. יש להצר צער רב על התנהלות זו".

הפרקליטות מסתירה את המסמכים

פניתי לפרקליטות האזרחית בפרקליטות המדינה וביקשתי את כל 22 בקשות הארכה. לא קיבלתי מענה. פניתי ליועצת המשפטית לממשלה וביקשתי את בקשות הארכה. סירבו להעביר לי אותן, בנימוק שיש כרגע דברים דחופים יותר בזמן המלחמה. זה כמובן נכון מאוד, יש בהחלט דברים הרבה יותר דחופים, ולכן ההתנגדות של היועצת שהפרקליטות האזרחית (שאינה עוסקת בימים אלו בהפלת מטרות בטהרן ובתדלוק אווירי בשמי המפרץ הפרסי) תעביר את המסמכים מעוררת תהיות ותמיהות על כנות הנימוק הזה. במקום לריב עם העיתונאי למה יש דברים דחופים יותר, פשוט אל תמנעי מהפרקליט להעביר את החומר הזה.

אציין שאני מסקר את תחום המשפט יותר משבע שנים, מעולם לא סורבה בקשתי לקבל ממשרד המשפטים מסמך שהוגש לתיק בית המשפט. המידע הזה ציבורי, ומשרד המשפטים מעולם לא פעל למנוע מהציבור (באמצעות עיתונאים) לקבל מידע שהוא ציבורי. לצערי הצלחתי בכוחות עצמי להשיג רק את 12 בקשות הארכה האחרונות שהוגשו. ובכן, בבקשה תהיו איתי פה. תנשמו עמוק:

היועצת מבקשת ב־12 באוגוסט 2024 (יום לאחר המועד האחרון להגשה) ארכה של 30 יום כי "טרם התקבלו כל האישורים מטעם הגורמים הרלוונטיים במשרד המשפטים". ‏יום לפני תום 30 הימים, מתבקשת ארכה של יותר מ־30 יום בנימוק כי "עדיין לא התקבלו כל האישורים במשרד המשפטים". יפה, בבקשה הקודמת נכתב "טרם", בבקשה הזאת נכתב "עדיין לא". לפחות השקיעו בגיוון.

חלף חודש, ולמרבה התדהמה "טרם התקבלו כל האישורים מטעם הגורמים הרלוונטיים". שוב מתבקשת ארכה של חודש, כשהבקשה מוגשת ביום שבו העמדה הייתה צריכה להיות מוגשת, אלא שהיועצת המשפטית שוב לא הגישה את עמדתה כפי שהורה בית המשפט. אך שימו לב כי בבקשה הנוכחית התבקשה ארכה קצרה בת שבוע בלבד: "גיבוש העמדה נמצא בשלביו האחרונים, ונדרשת אורכה קצרה נוספת בת 7 ימים". אנחנו כפסע מההגשה המוחלטת, ב־21.11.2024.

היועמ"שית ביקשה וקיבלה ארכה להגיב עד 21.11.24, נכון? ובכן, לא רק שהיא לא הגישה את עמדתה בתאריך הזה, אלא שרק ב־27.11 היא הגישה בדיעבד בקשת ארכה, תוך שנכתב כי "גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים ל־14 יום נוספים לשם השלמה וגיבוש העמדה". זה מעורר השתאות, איך ב־13.11 היה צורך בעוד שבוע אחד בלבד, ואילו ב־27.11 נדרשים עוד שבועיים? חשבתם שמישהו במשרד המשפטים יטרח להסביר? להתנצל על כך שהבקשה מוגשת בדיעבד? תשכחו מזה.

על כל פנים, מטעמה של היועמ"שית מתבקשת ארכה עד 11 בדצמבר. היועמ"שית לא הגישה את עמדתה ב־11.12, בניגוד להחלטה. וגם לא ביקשה ארכה. רק ב־17.12 היא ביקשה ארכה של 14 יום נוספים כי "גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים ל־14 יום לשם גיבוש והשלמת העמדה". ‏כלומר, עד 25 בדצמבר 2024. רק שני דברים הם אין־סופיים: הקדוש ברוך הוא, ובקשות ארכה של היועצת המשפטית לממשלה.

הגיע 25 בדצמבר, והעמדה לא הוגשה. גם בקשת ארכה לא הוגשה. ‏רק ב־29.12 הוגשה בדיעבד בקשת ארכה שהיא פשוט העתק־הדבק של כל קודמותיה: ‏"גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים ל־14 יום נוספים לשם השלמה וגיבוש של העמדה". בלי הסבר, בלי פירוט, בלי התנצלות. כלום. ‏מובן שהעמדה לא הוגשה עד 12.1.2025 כפי שביקשה היועמ"שית וכפי שהורה בית המשפט העליון. רק ב־14.1.2025 התבקשה ארכה נוספת בדיעבד, בנימוק המקורי והיצירתי: "גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים ל־10 ימים נוספים לשם השלמה וגיבוש של העמדה".

העמדה לא מוגשת. ושוב, רק לאחר שהחלטת בית המשפט מופרת - מתבקשת בדיעבד ארכה להגשת עמדת היועמ"שית: ‏"גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים ל־14 יום נוספים לשם השלמה וגיבוש של העמדה". והנה שוב. היועמ"שית לא מגישה את עמדתה. ‏בקשת ארכה מוגשת בדיעבד, חמישה ימים לאחר המועד האחרון להגשה. ושוב אותו נימוק מקורי ורציני: "גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים לזמן נוסף לשם השלמה וגיבוש של העמדה".

שוב העמדה לא מוגשת. שוב היועמ"שית לא ממלאת אחר ההחלטה, וגם לא מגישה בקשת ארכה. ‏רק שבוע לאחר המועד האחרון - מוגשת בפעם ה־21(!) בקשת ארכה, באותו נימוק של הבקשות הקודמות: ‏"גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים לזמן נוסף לשם השלמה וגיבוש של העמדה". ‏מתבקשת ארכה של שבועיים עד 13.3.2025.

הגענו כבר ל־13 במרץ. העמדה לא מוגשת. ‏רק ב־18 במרץ, שוב באיחור של חמישה ימים, מוגשת בקשת הארכה ה־22(!!!) להגשת העמדה של היועצת המשפטית לממשלה. שוב אותו ניסוח מנצח: ‏"גורמים בכירים במשרד המשפטים זקוקים לזמן נוסף לשם השלמה וגיבוש של העמדה". ‏מתבקשת ארכה עד 27 במרץ.

ובכן, מה קרה ב־27.3? כלום. היועמ"שית לא הגישה שום עמדה. גם לא טרחה להסביר למה. ‏לשופט סולברג נמאס מהצפצוף על החלטות בית המשפט, והשבוע כאמור הוא שחרר את החלטתו לגופה ודחה את בקשת רשות הערעור. בהחלטתו מתמקד סולברג בהתנהלות הייעוץ המשפטי לממשלה, ובהפרות החוזרות ונשנות של צווי בית המשפט, כפי שציטטתי בפתח הטור.

מלבד השערורייה בהתנהלות של היועצת המשפטית לממשלה ובאי כוחה - מה זה אומר על בית המשפט העליון, שמרשה לעצמו להפוך לחותמת גומי של משרד המשפטים? הצגתי לכם פה רק 12 בקשות ארכה, שכולן הן קופי־פייסט האחת של השנייה. איך השופט עוזי פוגלמן ואחריו השופט יצחק עמית הסכימו לשתף פעולה עם הבדיחה הזאת? מי יודע אם החגיגה לא הייתה נמשכת לנצח, לולא התיק היה עובר ברגע האחרון לשופט סולברג, עקב מניעוּת חדשה שהתעוררה אצל נשיא העליון השופט יצחק עמית? ברגע שהשופט סולברג קיבל את התיק, הוא הודיע שלא יינתנו בקשות ארכה נוספות. וברגע שבאי כוחה של היועמ"שית המשיכו לזלזל - הוא נתן את החלטתו ולא המשיך לחכות עד בוש שהיועמ"שית תואיל להגיש את עמדתה בעוד 14 ימים כפול 54. מי שכמובן הרוויחו מהעניין הם התושבים שהמשיכו להתגורר בנכס לא להם במשך שנים, עקב צו עיכוב ביצוע שניתן אי אז על ידי פוגלמן בראשית ינואר 2021.

בדיחה ושמה גלי

בהקשר של הצפצוף על ההחלטות, אצטט כאן את מה שכתב על העניין מי שכיהן כמנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות וממלא מקום פרקליט המדינה, עורך הדין דן אלדד. "מספר בקשות הדחייה מטריד, אבל הכמות אינה העיקר. החשוב בעיניי הוא מועד הגשתן, לאחר שפקע המועד שקבע בית המשפט להגשה. אלה הפרות חוזרות ונשנות של צווים שיפוטיים, שנעשות על ידי הגורם שיותר מכל אחד אחר מטיף לנו כל פעם, ובצדק - שהיום שבו יפרו צווים של בית משפט הוא יום נורא, קץ הדמוקרטיה". האבחנה הנוספת של עורך הדין אלדד חשובה אף יותר: "הדבר הבעייתי השני הוא הסגנון. כך לא מתנסח בא כוח צד כלפי בית המשפט, אלא אם כן הוא חונך לחשוב שבית המשפט עובד אצלו".

אלדד דוקר בדיוק את הנקודה. אף עורך דין פרטי לא היה מעז לבקש 22 בקשות ארכה, חלק גדול מהן בדיעבד, וללא כל נימוק ענייני. הוא לא היה מעז לעשות זאת, כי הוא היה יודע שהבקשה הייתה נדחית בבוז. בית משפט הוא לא קרקס, ואתה לא יכול לעשות בו מה שבא לך. אבל זה נכון רק אם אתה עורך דין פרטי. מחלקת בג"צים בפרקליטות והמחלקות האזרחיות והפליליות בפרקליטות בהחלט הורגלו שהן יכולות לעשות הכול בבית המשפט העליון. מילא העובדה שהן חונכו לחשוב שבית המשפט העליון עובד אצלן. החינוך הקלוקל הוא חצי צרה. הבעיה היא שבית המשפט העליון הוא זה שנתן להן את החינוך הזה. התחושה שחוזרת על עצמה יותר מדי פעמים היא שמה שמותר למשרד המשפטים אסור לעורך דין פרטי מן השורה.

אם הייתה הכאה על חטא, אפילו מן השפה ולחוץ - הייתי מניח לזה בימים אלו. אבל לא רק שאין הכאה על חטא, אלא גם מנסים למנוע מהציבור להיחשף לחומר הפומבי, כדי לחסוך את הביקורת המוצדקת שהעיר עליה המשנה לנשיא העליון, השופט נעם סולברג.

אסיים בבדיחה נאה, ציטוט של עורכת דין שאני מניח ששמעתם את שמה: גלי בהרב־מיארה. באוקטובר 2016 היא העניקה ריאיון ייחודי קצרצר ל'גלובס'. לאחר פרישתה מתפקידה כפרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי), היא הצטרפה למשרד עורכי דין פרטי. היא ענתה על השאלה "מהו השינוי הדרוש לשנה הבאה". להלן תשובתה: "מערכת המשפט פרסמה לא מזמן את הדוח שלה לשנת 2015. לפי הדוח, 20,535 תיקים בכל הערכאות מחכים לפסק דין במשך שלוש שנים ויותר. לנתון הזה יש חשיבות בנושא שימור אמון של הציבור במערכת המשפט. יש לקוות כי לקראת השנה הבאה המערכת תוכל לקדם פתרונות אלטרנטיביים לפתרון ולצמצום מחלוקות, דבר שישפר את חוויית ההתדיינות של הצדדים, יקצר את משך זמן הדיון, ויאפשר מתן שירות טוב יותר לציבור".

הבדיחה הזאת על חשבוננו, אבל בכירים במשרד המשפטים זקוקים לזמן נוסף לשם השלמה וגיבוש של הבדיחה.

לתגובות: [email protected]