המרוץ לנטרול הפצצה

התמונות שיוצאות מאיראן מאז פרוץ מבצע 'עם כלביא' בלילה שבין חמישי לשישי שעבר נראות דמיוניות.

בתוך שבוע בלבד ישראל הגיעה להישגים שמעטים, אם בכלל, העלו על דעתם שהם אפשריים. בזה אחר זה מותקפים מרכזי הכוח של משטר האייתוללות ומשמרות המהפכה, כשגולת הכותרת כמובן היא ההריסה המתקדמת של תוכנית הגרעין האיראנית, זאת שהיה בה משום איום קיומי על מדינת ישראל. ההישגים הבלתי נתפסים שישראל רושמת מאז פרוץ המערכה באיראן לא נולדו ביום אחד. הם פרי עבודה והיערכות רבת שנים.

כבר יותר מ־30 שנה האיום הקיומי שנשקף לישראל מהמשטר האיראני, בדגש על תוכנית הגרעין שלו, מדיר שינה מעיניהם של ראשי מדינת ישראל ומערכות הביטחון שלה. למעשה, כבר בפגישת החפיפה בין שמיר לרבין, בשנת 92', הסוגייה האיראנית עלתה על השולחן. "איראן תהיה האיום הגדול ביותר על ישראל. לא עכשיו, אבל זה יגיע", אמר שמיר באותה פגישה. רבין, באותה פגישה וגם לאחר מכן, לא התייחס ברצינות לאזהרותיו של שמיר, ועיקר תשומת ליבו הופנתה לסוגיה הפלשתינית, לצד האיומים מעיראק של סדאם חוסיין ומסוריה של חאפז אל־אסד. מאז שנת 2009 כבר היה ברור כי שמיר חזה את הנולד במדויק, והאיום האיראני הפך לא רק לאיום הגדול ביותר, אלא אף לאיום קיומי.

ההבנה בישראל כי איראן לא רק מעוניינת להשמיד את ישראל, אלא גם בונה את התשתית לכך, הפכה את עיקר העיסוק הביטחוני של ישראל, ובמובן מסוים גם המדיני, לממוקד בחזית האיראנית. את היכולות לתקיפה באיראן צברה ישראל לאורך שנים, אך את התוכניות שיצאו לפועל בסוף היא הכינה בחודשים האחרונים, תחת מעטה סודיות כמעט חסר תקדים בתולדות המדינה.

בימים האחרונים מתחילים להיחשף חלק מהפרטים על השתלשלות האירועים שהובילה את ישראל לפתוח במתקפה באיראן. התמונה המלאה עדיין רחוקה מלהיות ברורה, ובשורות הבאות ננסה להרחיב אותה ולמלא, ככל הניתן, את החסר.

ההיערכות של ישראל למבצע התרחשה בכמה שלבים ובכמה זירות. נקודת התפנית הראשונה התרחשה באפריל בשנה שעברה, כשלראשונה איראן תקפה את ישראל באמצעות טילים בליסטיים משטחה. המתקפה אומנם הייתה תגובה לתקיפה הישראלית על השגרירות האיראנית בסוריה, אך בצמרת הישראלית התקבלה ההבנה כי מחסום הפחד האיראני הוסר, והיא לא חוששת עוד לתקוף את ישראל ישירות, ולא רק באמצעות הפרוקסיז שיצרה לאורך השנים. בעקבות זאת ניתנה ההוראה על ידי הדרג המדיני להתכונן למתקפה ישראלית באיראן.

אלא שישראל הייתה עסוקה בשלל הגזרות האחרות של מלחמת חרבות ברזל, בדגש על עזה. בנוסף לכך, בישראל העריכו כי תקיפה באיראן משמעותה התמודדות מול מאגר הטילים הרחב של חיזבאללה. ביום שלישי השבוע, בריאיון לינון מגל בערוץ 14, אמר ראש הממשלה נתניהו מפורשות כי ההבנה שלו הייתה שלפני שתוקפים באיראן צריך לפגוע משמעותית בציר האיראני.

נתניהו הוסיף שורה של פרטים על התכנונים לתקיפה באיראן. "ההחלטה לתקוף את איראן התקבלה אחרי חיסול נסראללה. ידעתי שברגע שנחסל את נסראללה, הציר האיראני כולו ייפול. הוא למעשה ניהל את הציר אחרי חיסול סולימאני. הגיע אלינו מידע שמאותו רגע הם החליטו לרוץ לעבר הפצצה. הם הקימו צוותים מיוחדים לשם כך. בשלב ההוא נתתי את ההנחיה להיערך לתקיפה באיראן", אמר ראש הממשלה בריאיון.

ההנחיה של נתניהו תורגמה להקמת מטבחון חדש, שכלל שבעה חברים: ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ישראל כץ, שר החוץ גדעון סער, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר ויושב ראש ש"ס אריה דרעי. כינוס הפורום היה חשאי לחלוטין, אך הוא הופיע בלוח הזמנים של כל אחד ואחד מהחברים בו. לכן פעם אחר פעם ניסו להמציא הסברים לאותם כינוסים. בין היתר הוגדר הפורום כפורום ראשי סיעות, אף שהיו חברים בו שניים שאינם ראשי סיעות, כ"ץ ודרמר, ושני ראשי סיעות מהקואליציה, גולדקנופף וגפני, נעדרו ממנו. בהמשך הוגדר הפורום כפורום ניהול המלחמה, גרסה מחודשת לקבינט המלחמה שהיו חברים בו גנץ, איזנקוט וגלנט.

כשבן גביר אמר שלנתניהו אין אומץ

במשך שמונת החודשים האחרונים הפגישות הלכו והפכו לתכופות הרבה יותר. כמה חודשים אל תוך ההכנות התרחש המשבר הפוליטי מול עוצמה יהודית, סביב הסכם החטופים השני. כתוצאה ממנו פרש השר בן גביר זמנית מהקואליציה, ובהתאם הוא עזב את הפורום. גם במהלך תקופה זו הפורום המשיך להתכנס. בן גביר חזר לפורום באמצע מרץ, רגע לפני עליית המדרגה בהכנות לפני כחודשיים.

"הפגישות בתחילת עבודת הפורום היו פעם בשבוע ולזמן קצר יחסית. בחודשיים האחרונים התכנונים כבר תפסו את החלק המרכזי בזמנן של כל הדמויות המעורבות. היו לפחות שתי ישיבות שבועיות, לעיתים קרובות היו גם שלוש ישיבות בשבוע, וכל אחת נמשכה יותר משש שעות. מדובר בהמון שעות בשביל שרים", אומר גורם המעורב בפרטים.

העובדה כי חברי הפורום נלקחו לשעות ארוכות של דיונים יצרה בעיה נוספת. בגלל רמת הסודיות של ההכנות, גם מרבית סביבתם הקרובה של השרים ושל דרעי מודרה מהמידע. ויחד עם זאת, העובדה שרובם בעלי משרדים מתפקדים והעמוסים ביותר בממשלה, החלה להציף שאלות על היעלמות השרים לשעות ארוכות של דיונים במשרד ראש הממשלה. הפתרון לכך היה שורה של תרגילי הסחה.

"מדובר בישיבות שנמשכות עד לשעות הקטנות של הלילה. אלה השעות שראש הממשלה בדרך כלל עובד בהן. ברגע שהתגברו השאלות היה צריך למצוא סיפורי כיסוי. במרבית המקרים הישיבות הוצגו כישיבות שקשורות לעסקת החטופים או ללחימה בעזה", אומר גורם בכיר שהיה בסוד העניינים.

לוחות הזמנים של השרים אתגרו רבות את ההכנות. כך למשל, העובדה ששר החוץ סער נדרש לטוס לשורה ארוכה של פגישות מדיניות, הובילה לכך שבכמה ישיבות נמנעה ממנו האפשרות להשתתף. בדומה לכך, העובדה שהשר דרמר הפך להיות המוביל של המשא ומתן על החזרת החטופים הובילה לכך שגם הוא נאלץ לעיתים לשהות בחו"ל בזמן ישיבות. למרות המגבלות הללו, בפורום התקבלה ההבנה כי חייבים להמשיך לשדר "עסקים כרגיל", כדי לא לעורר חשד שמשהו עומד להתרחש.

במסגרת המאמצים לשדר "עסקים כרגיל", המשיכו האגפים הניציים יותר בממשלה, קרי סמוטריץ' ובן גביר, להציג פומבית קו לוחמני יותר מנתניהו, ואף לתקוף אותו לא פעם. כך למשל סמוטריץ' תקף את נתניהו על הדשדוש ברצועה, קודם לתחילת מבצע מרכבות גדעון, ועל הכנסת הסיוע ההומניטרי. "אין לי שום טענות לרמטכ"ל. הביקורת שלי היא על ראש הממשלה שהוא האחראי העליון. לא אהיה שותף להמשך דשדוש צבאי ולהכנסת סיוע הומניטרי לחמאס כשחטופינו שם", אמר שר האוצר רגע לאחר חג הפסח, כשההחלטות על התקיפה נמצאות בשלבים מתקדמים. בן גביר אף הגדיל לעשות ותדרך עיתונאים כי לנתניהו לא יהיה האומץ לתקוף באיראן, לאחר שכבר התקבלה ההחלטה בפורום המצומצם לאשר את המתקפה, ולחכות למועד הנכון.

גורמים בסביבת הפורום מצביעים על חילופי הדמויות בצמרת המדינית והביטחונית לאורך השנה החולפת, שבלעדיהם לא היה ניתן לאשר את המתקפה. נתניהו עצמו רמז לכך בריאיון שנתן בשלישי, כשהזכיר דווקא את הדיונים על התקיפה בשנים 2011 ו־2012. "כשחזרתי למשרד ראש הממשלה, ב־2012-2011, לא הצלחתי לגייס רוב במטבחון כדי לתקוף באיראן", אמר נתניהו בריאיון. בתוך החדר אמר נתניהו את הדבר במפורש, כשהוא מציין את העובדה שאין אף גנרל בין חברי הפורום, כשהדמות המתונה ביותר בו היא דרעי, וכשהשותפים בפורום הם כץ, סמוטריץ' ובן גביר, שתמיד היו האגף הניצי בקבינט. למעשה, כך ידע נתניהו, בהרכב הפורום המדובר היה רוב מובנה לתקיפה באיראן, אם וכאשר יבשילו התנאים לכך.

ההכנות שנעשו לקראת המתקפה לא הסתכמו בפורום הבכיר, אלא גם בשורה של ענפים. הבולטים שבהם כמובן הן הזרוע הצבאית והזרוע המודיעינית, אך גם הזרוע המדינית עבדה רבות כדי להתכונן למלחמה. במטרה לשמור על סודיות, רק שישה אנשים במשרד החוץ ידעו על המבצע, ובחודשיים האחרונים השישייה, בהובלת שר החוץ סער, עברה על כל זווית אפשרית כדי להיערך לחזית המדינית של המערכה. כך למשל הכינו במשרד את התשתית לבליץ הסברתי בין־לאומי שאנו חוזים בו מאז פרוץ המלחמה באיראן. לדיונים הללו היו שותפים גם בכירים במטה לביטחון לאומי, ובחלקם השתתף גם ראש הממשלה נתניהו.

אחד הדגשים החשובים ששמו במשרד הוא תשתית המסרים. הציבור הישראלי שמע בימים האחרונים שוב ושוב שלישראל לא נותרה ברירה, והמתקפה הגיעה ברגע האחרון כשהדבר עוד היה אפשרי. בעולם, שעסק הרבה יותר במשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן, מסרים נוספים היו צריכים לעלות בראיונות. ההבנה הייתה כי גם בקרב המפלגה הרפובליקנית, בדגש על האגף הבדלני בה שנתן את הטון בחודשים האחרונים הן בממשל והן בזירה התקשורתית, התקיפה הישראלית באיראן הייתה סופגת ביקורות ואמירות על כך שישראל חיבלה במאמצי טראמפ להגיע להסכם. לכן בישראל חיכו עד לסיום הדד־ליין שהציב טראמפ, 60 יום לדיונים, ודאגו להדגיש זאת בכל ריאיון בתקשורת הזרה. חשוב לציין שממשל טראמפ היה שותף מלא לתכנונים. מסר נוסף שהכינו במשרד החוץ הוא דוח הוועדה לאנרגיה אטומית שהתפרסם ביום חמישי שעבר, שקבע שאיראן מפרה את ההתחייבויות שלה בפיקוח על תוכנית הגרעין.

מעבר למסרים, במשרד החוץ פעלו מאז פרוץ המלחמה באיראן להביא למאות ראיונות של גורמים ישראלים ופרו־ישראלים שידבררו את ישראל. באופן רשמי התקיימו עד לכתיבת שורות אלה 132 ראיונות של נציגים רשמיים של ישראל בתקשורת העולמית, ויותר מ־210 ראיונות של גורמים פרו־ישראלים שקידמו שגרירויות ישראל ברחבי העולם.

שורה ארוכה של אתגרים

עיקר ההכנות נעשו במישור הצבאי, בדגש על חיל האוויר, ובמישור המודיעיני. האתגרים שחיל האוויר התמודד איתם הביאו את יכולותיו ויכולות הטייסים לקצה. "אנחנו מדברים על יכולות שישראל הצליחה להשיג רק בשנים האחרונות. אלו יכולות דמיוניות", אומר חבר הכנסת אלוף משנה (מיל') מתן כהנא, לשעבר מפקד טייסת בחיל האוויר.

אילו יכולות חיל האוויר היה צריך להשיג?

"המשולש שתלוי בו הוא מטוסים שמתאימים למשימה, חימושים שמתאימים ומטוסים מתדלקים. וכל המשולש הזה ניצב על מודיעין איכותי ברמה בלתי נתפסת שיודע למפות לך כל דמות במשמרות המהפכה ובקרב מדעני הגרעין, וגם יודע להגיד איפה הם יהיו".

מהם האתגרים הגדולים במבצע שכזה?

"מדובר בשורה ארוכה מאוד של אתגרים. הבסיסי ביותר הוא היכולת לטוס את כל המרחק הזה, הלוך חזור, בלי תקלות. הרי במרחק כזה צריך לתדלק את מטוסי הקרב באמצע, מה שמצריך גם מספיק מתדלקים וגם שהם יעשו זאת ללא תקלות. בנוסף לכך לפי הפרסומים, בתקיפה השתתפו כמאה מטוסים. זה המון. זה הופך את כל האירוע למורכב לוגיסטית הרבה יותר. זה גם מצריך כשירות של הטייסים לאירוע שכזה. זאת לא טיסה קצרה. אלה הדברים הבסיסיים. אבל יש אתגרים הרבה יותר מורכבים".

מה צריך כדי להכשיר טייס למשימה בסדר גודל שכזה?

"בצה"ל עמלים כל הזמן להכשיר טייסים לטוס מרחקים שכאלה. כבר ב־2009 עשינו תרגילים לטווחים כאלה. עבדנו בשיתוף פעולה עם יוון, ועשינו תרגילים שמדמים תקיפה של המטרות הכי רחוקות באיראן. מצאנו את המקום שבו המרחק בין ישראל לאותה נקודה בלב יוון זהה למרחק הנדרש לתקיפה באיראן ו'תקפנו' שם. צריך גם לומר שהעובדה שישראל תקפה בתימן בשנה החולפת כמה וכמה פעמים גם עזרה מאוד לכשירות שלנו לבצע את המתקפה הזאת, כי גם שם המרחקים דומים".

אף שהמרחקים שבין ישראל לתימן דומים למרחקים שבין ישראל לאיראן, מורכבות התקיפה בתימן הייתה נמוכה בהרבה מאשר המתקפה באיראן, ומכמה סיבות. הראשונה היא העובדה כי הדרך לתימן עוברת בעיקר מעל ים סוף ודרך המרחב האווירי של מדינות ידידותיות יותר לישראל, כדוגמת סעודיה. לעומת זאת בשביל להגיע לאיראן צריך לעבור מעל סוריה ועיראק העוינות. גם סדרי הגודל של התקיפה שונים בתכלית. בעוד באיראן תקפו במתקפת הפתע, לפי הפרסומים, כמאה מטוסים - בתימן, לפי הפרסומים, השתתפו בתקיפה הגדולה ביותר חמישית מהמספר הזה בלבד. ההבדל השלישי הוא כנראה המהותי ביותר, והוא אופי המטרות.

"ישנם שני סוגי מטרות: מטרות סטטיות, ומטרות שבחיל האוויר קוראים להן TCT, מטרות תלויות זמן", אומר כהנא, "בתימן מדובר במטרות סטטיות, הן לא הולכות לשום מקום. במובן מסוים, גם מתקני הגרעין עצמם הם מטרות סטטיות שלא הולכות לשום מקום. אבל התקיפה הראשונה של ישראל לא כוונה אל המטרות האלה, אלא למטרות שלא היה אפשר לתקוף אחר כך. מדובר באנשים ודמויות שישראל הייתה צריכה לתקוף בו זמנית בשלל זירות, כדי שהם לא ייעלמו. זה בעצם מה שישראל עשתה עם תחילת המבצע, וככה חיסלה את הצמרת הביטחונית של איראן. רמת הדיוק של הטייסים השתלבה ברמת המודיעין העמוקה כל כך, וזה הוביל לתוצאות שראינו", אומר כהנא.

התקיפות של חיל האוויר לא הסתיימו באותו הלילה, והן נמשכות כל העת. מה נדרש מישראל כדי להמשיך במתקפה באיראן?

"שני דברים. האחד, השגת השליטה האווירית כל הדרך לאיראן. מדובר באירוע שאי אפשר להמעיט בחשיבותו. בלעדיו לא היינו מגיעים לתוצאות הללו. ולא פחות חשובים מכך, ואולי אף יותר, הם צוותי הקרקע של חיל האוויר. הם אלה שמתחזקים את הכלים, הם אלה שמכשירים אותם, והם אלה שדואגים לכך שהמטוסים יוכלו לעמוד במשימה. הם אולי לא נמצאים באור הזרקורים, אבל בלעדיהם שום דבר לא היה יכול לקרות. אני יכול להגיד לך שבכל העולם מתרשמים מהביצועים של צוותי הקרקע לא פחות מהביצועים של הטייסים עצמם".

המטבחון התנגד לתקיפה

כאמור, ההצלחה הישראלית מתבססת לא רק על יכולותיו של חיל האוויר, אלא גם על יכולות המודיעין של ישראל, בדגש על המוסד. מדובר על יכולות שישראל צברה במשך עשרות שנים, והגיעו לכדי מימוש בשבוע החולף. כחלק מההישגים הבלתי נתפסים ניתן למנות את הקמת בסיס הכטב"מים סמוך לטהרן. מדובר בהישג שרבים יגדירו אותו כדמיוני.

"היכולות של ישראל לא נולדו משום מקום. ישראל עובדת על האירוע האיראני עשרות שנים, כשהציר המודיעיני היה במשך שנים ארוכות לב הפעילות הישראלית בתחום", אומר ד"ר רפאל בן לוי, עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, רב־סרן (מיל') באמ"ן וראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן.

מתי החלה החדירה המודיעינית הישראלית לאיראן?

"אנחנו יודעים שלישראל היה מידע על התוכניות האיראניות כבר בראשית שנות התשעים. הבעיה הייתה שמרבית ראשי הממשלות בשנים הללו התייחסו לאיראן במקרה הטוב כאל איום עתידי לא מפותח, ולרוב כמטרד שמפריע לבעיה החמורה יותר והיא הסוגיה הפלשתינית. זה היה בולט במיוחד אצל רבין, פרס וברק. זה לא שהם התעלמו לחלוטין מהסוגיה האיראנית, אלא הם אמרו שהיא בעיקר מפריעה להתקדמות בציר הפלשתיני. נתניהו, לעומת זאת, החזיק גם בקדנציה הראשונה שלו בתפיסה הפוכה לחלוטין. הם האמינו כי אם רק נעבוד קשה יהיה הסכם שלום עם הפלשתינים, ואולי גם עם הסורים והלבנונים, ולעומתם נתניהו לא באמת האמין בכך. גם כשהוא ניהל עם אסד משא ומתן על הגולן, הוא בעיקר ראה באיראן את האיום החמור ביותר עלינו".

מתי התפיסה הזאת השתנתה?

"זה היה מהלך הדרגתי. בשנת 2002 ישראל והאופוזיציה באיראן השיגו את העדויות והראיות על קיומו של המתקן בנתנז. אז כבר לא היה אפשר עוד להתעלם מכך. מי שחשף זאת לעולם היו מתנגדי המשטר, אבל המידע הגיע כנראה מישראל ומיכולות המודיעין שלה בשטח. בסוף, מה שאנחנו רואים היום הוא תולדה של תשתית מודיעינית שנבנתה עשרות שנים".

כשהתגלה המתקן בנתנז, לאילו שינויים זה הוביל?

"זה הוביל לכך ששרון, ואחריו אולמרט, הבינו שמדובר באיום רציני על ישראל, אבל לצד זאת הם החזיקו בתפיסה שישראל לא מספיק חזקה כדי לטפל באיום הזה לבדה, כי איראן היא מעצמה אזורית שעל הנייר חזקה יותר מישראל, ושזו משימה בין־לאומית. התפיסה שלהם הייתה שלכל היותר ישראל צריכה לעורר את העולם לכך, ולעכב את המשך הפיתוח. אבל לא להרוס אותו בעצמה".

הייתה גם תקווה שנדחה את הקץ עד שהמשטר ייפול?

"זה טיעון שנשמע שוב ושוב, אבל הוא כנראה לא נכון. זה דבר שיכולנו לומר ב־2003, אבל אחר כך זה לא באמת היה על השולחן. אחמדינג'אד היה נשיא פופולרי באיראן, ולא היה שום חשש שהוא ייפול. בסוף זה נבע בעיקר מתחושת קטנוּת וחוסר הערכה נכונה של יכולותיה של ישראל".

השינוי, כך טוען בן לוי, התרחש עם חזרתו של נתניהו למשרד ראש הממשלה ב־2009. "נתניהו נכנס לכהונתו השנייה כשלישראל יש לכל היותר תוכניות בוסריות בלבד. שום דבר ממשי. ההוראה של נתניהו היא להתחיל להכין תוכנית תקיפה ממשית באיראן, ושנתיים מאוחר יותר ישראל מגיעה למצב שבו היא יכולה לעשות זאת. אבל אז נתניהו נתקל במטבחון (המקביל לפורום המצומצם כעת, א"מ) שהתנגד לתקיפה. במקביל לכך ממשל אובמה הפעיל לחצים כבדים מאוד על ישראל שלא לתקוף, והשילוב בין השניים גרם לכך שישראל נאלצה לגנוז את התוכניות. מאז תוכניות התקיפה באיראן נזנחו, וישראל עברה לחזית אחרת, מדינית".

מה גרם לחזרה לתוכניות התקיפה?

"בגדול, ממשל ביידן. בניגוד לטענות הנשמעות בכל מקום, הטעות לא הייתה פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין על ידי טראמפ, אלא העובדה שממשל ביידן מיסמס את הסנקציות ואמר מהרגע הראשון שהוא חותר לעסקה. למעשה, האיראנים חזרו להעשיר אורניום רק כאשר ביידן נבחר. ברגע ההוא ישראל הבינה שצריך להיערך למתקפה באיראן. אבל צריך לומר בכנות, ההכנות הרציניות התרחשו רק בשנה האחרונה. לפני כן היו אימונים כלליים של חיל האוויר, ובעיקר הרבה פעילות מודיעינית שישראל תמיד ניהלה באיראן".