בימים קשים אלו, כאשר טילים חוצים את שמי מולדתנו וצופרי האזעקה קורעים את דממת הלילה, יש לא מעט אנשים הטוענים: "לי זה לא יקרה", "לכל טיל יש כתובת", "מה שכתוב ונגזר - נגזר".
אמרות כאלו עשויות להישמע כביטוי של אמונה, אך חכמינו ז"ל לימדונו שזוהי דווקא גישה מסוכנת הסותרת את יסודי האמונה וההלכה.
הבית הרעוע של רב הונא - הסכנה הנמנעת
בגמרא במסכת תענית מסופר על רב הונא שהיה לו יין בביתו הרעוע והוא ביקש לפנותו. אך הוא חשש שהבית יקרוס ולכן ביקש מרב אדא בר אהבה לבוא לביתו ומשך אותו בלימוד עד שהתפנה כל היין. לאחר שרב אדא יצא מהבית, קרס הבית. רב אדא הבין את התחבולה שנעשתה ולכן כעס והקפיד. הקפדתו התבססה על דברי רבי ינאי: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס. ואם תימצי לומר עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו."
יש כאן רעיון כפול. ראשית, אין לסמוך על הנס. שנית, אם אינך רץ למרחב מוגן, אתה כופה על הקב"ה לעשות לך נס אם אכן עדיין לא הגיעה שעתך. אך בכך אדם מקטין את זכויותיו. רעיון זה האחרון נלמד מדבריו של יעקב אבינו שאמר "קטונתי מכל החסדים". הניסים שנעשו לו הקטינו את זכויותיו, וכעת למעשה הוא מוגן פחות וחשוף יותר לסכנות.
בשעת הסכנה - השטן מקטרג
עיקרון זה - שאין לסמוך על הנס - מופיע גם במקורות נוספים. הילקוט שמעוני על פרשת וישב מביא את דברי יעקב אבינו כשביקש למנוע מבניו להוריד את בנימין למצרים באומרו: "וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה". שואלת הגמרא: "הא בבית לא?" - וכי בבית לא יכול לקרות לו אסון? ומשיבה: "מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה".
וכך גם במסכת שבת מובאת המשנה: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר". שואלת הגמרא מדוע דוקא בשעת לידתן? רש"י מסביר: "האשה כשהיא בבריאות, פעמים שזכויותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה. אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לניסים, שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו".
המקורות הללו קושרים בין מצבו הרוחני של האדם לבין הסכנה הפיסית שנכנס אליה. ברגע שהאדם נכנס למקום סכנה, הוא פותח פתח לקטרוג ולדין. אם אין לו מספיק זכויות - כלל לא בטוח שהוא יינצל. הסכנה מגבירה את הדין, והאדם נדרש להיזהר פי כמה דווקא בזמנים רגישים, כאשר הוא נזקק לנס.
הטבע יקר בעיני הקדוש ברוך הוא - ואין הוא חורג ממנו ללא סיבה מיוחדת
הר"ן בדרשותיו מבאר את יסוד בסיסי: "חפץ ה' יתברך לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו. לא ישנהו אלא לצורך הכרחי". הקדוש ברוך הוא ברא את העולם על יסודות הטבע, וזה רצונו ש"הטבע יקר בעיניו".
בעל ספר החינוך במצוה תקמ"ו (מצוות מעקה) מרחיב בביאור עמוק זה: "עם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו... אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע".
ממשיך בעל החינוך ומסביר: "ואחר שהאל שיעבד גוף האדם לטבע... צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו". אמנם היו "קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם" כמו "האבות הגדולים והקדושים" ו"דניאל חנניה מישאל ועזריה שמסר האל הטבע בידיהם". אך "רוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס".
ההבחנה כאן בין יחידי סגולה לכלל הציבור, רלוונטית מאוד: רובנו מחויבים לפעול על פי כללי הזהירות, ולא להסתמך על זכויות או ניסים.
שלא להגיע למרחב מוגן - זו אינה מידת ביטחון בה'
רבינו בחיי בחובות הלבבות (שער הביטחון) מבהיר: "אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁקִּצּוֹ וּמִדַּת יָמָיו קְשׁוּרִים בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ עַל הָאָדָם לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת הַחַיִּים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּמַלְבּוּשׁ וּבְמָעוֹן כְּפִי צָרְכּוֹ. וְלֹא יַנִּיחַ אֶת זֶה עַל הָאֱלֹהִים, שֶׁיֹּאמַר אִם קָדַם בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁאֶחְיֶה, יַשְׁאִיר נַפְשִׁי בְּגוּפִי מִבְּלִי מָזוֹן כָּל יְמֵי חַיַּי וְלֹא אֶטְרַח בְּבַקָּשַׁת הַטֶּרֶף וַעֲמָלוֹ. וְכֵן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְהִכָּנֵס בְּסַכָּנוֹת בְּבִטְחוֹנוֹ עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא וְיִשְׁתֶּה סַמֵּי הַמָּוֶת אוֹ שֶׁיְּסַכֵּן בְּעַצְמוֹ לְהִלָּחֵם עִם הָאֲרִי וְהַחַיּוֹת הָרָעוֹת לְלֹא דֹּחַק אוֹ שֶׁיַּשְׁלִיךְ עַצְמוֹ בַּיָּם אוֹ בָּאֵשׁ... וִיסַכֵּן בְּנַפְשׁוֹ. וּכְבָר הִזְהִירָנוּ הַכָּתוּב מִזֶּה בַּמֶּה שֶׁאָמַר (דברים ו טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם"
אנו מצווים שלא לנסות ה' ולא לאתגר את ה' כשעפים טילים מעל ראשינו. רבינו בחיי מביא את הסיפור הבא: "וְעַל כֵּן אַתָּה מוֹצֵא שְׁמוּאֵל עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי".
הקב"ה בכבודו ובעצמו שולח את שמואל להמליך את דוד. אך שמואל מביע חששותיו וזהירותו ממשימה זו. ממשיך מורה נבוכים ואומר: "וְלֹא נֶחְשַׁב לוֹ לְחֶסְרוֹן בְּבִטְחוֹנוֹ עַל הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה מֵאֱלֹהִים לוֹ בְּמָה שֶׁמּוֹרֶה כִּי זְרִיזוּתוֹ בָּזֶה מְשֻׁבַּחַת וְאָמַר לוֹ (שמואל א טז ב) עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. וְאִלּוּ הָיָה זֶה קִצּוּר בְּבִטְחוֹנוֹ הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה אֵלָיו (דברים לב לט) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְגוֹ'"
כלומר, הקב"ה מורה לשמואל "לשקר" ולומר שבא לבית ישי מסיבה של זבח ולא מסיבת המלוכה, וכל זה כדי ששאול לא יפגע בו. שמואל מסרב להיכנס לסכנה אף שהקב"ה שלח אותו מפורשות למשימה זו.
וממשיך המורה נבוכים: "וְאִם שְׁמוּאֵל עִם תֹּם צִדְקָתוֹ לֹא הֵקֵל לְהִכָּנֵס בְּסִבָּה קְטַנָּה מִסִּבּוֹת הַסַּכָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נִכְנָס בָּהּ בְּמִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה זֶה מְגֻנֶּה מִזּוּלָתוֹ מִבִּלְתִּי מִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה"
המסר לימינו אלו
אנו חיים בימים היסטוריים נפלאים ומופלאים. ההצלחות הביטחוניות הגדולות שזכינו להן בשנה וחצי האחרונות מול איראן ושלוחיה - מהיכולת לחסל מנהיגי טרור בלב ביירות ובטהרן ועד להפרת מתקפות הטילים הכבדות ותכניות הגרעין ועוד, שאילו פינו מלא שירה כים - אין אנחנו מספיקים להודות, מעידות בבירור על השגחה פרטית מיוחדת.
אין ספק שרואים כאן את יד ה' הפורשת את "כיפת הברזל" הרוחנית שלו עלינו. עם זאת, דווקא בזמנים כאלו עלינו לזכור: הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בדרך הטבע, ועלינו לפעול בהתאם. שמיעה להוראות פיקוד העורף, נכונות להיכנס למרחב מוגן, ונקיטת אמצעי זהירות - אלו אינם ביטוי של חוסר אמונה, אלא דווקא קיום רצון הבורא שציווה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
להצלחת עם ישראל במשימתו לנקות את הרוע בעולם ברוב חסדי ה'. לע"נ מור אבי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה.