אנחנו, פרס, ומעצמות אחרות

תקופתנו מזכירה תקופה עמומה ועמוסה בהשערות בתולדות ישראל. תקופה שהחלה בתקוות גאולה והסתיימה בחורבנות ובמפח נפש.

מאז כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס הרומאי בשנת 63 לפני הספירה הנוצרית נשאו אבותינו את עיניהם אל מלכות פרס כדי שתציל אותם מידי הרומאים. ר' שמעון בן יוחאי, מתנגדם הגדול של הרומאים, שונה: אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ ישראל, צפה לרגליו של משיח (שיר השירים רבה ח' ט'). כאשר רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ששמר על יחסים טובים עם השלטון הרומאי מבקש מלוי, תלמידו, שיתאר לו את הפרסים. לוי עונה לו: דומים לחיילות של בית דוד (קידושין עב א').

ובכן, חלום של שבע מאות שנה התגשם. בשנת 610 למנין הנוצרים החלה המתקפה הפרסית הגדולה מערבה. ח'וסרו מלך פרס יצא לכבוש את המערב. ראש הגולה, חנינאי, גיס צבא יהודי שיצטרף לצבא הפרסי לשחרר את ארץ ישראל מהכיבוש הרומאי. אחד מעשיריה הגדולים של טבריה, בנימין איש טבריה, הקים וצייד כוח צבאי יהודי.

בנימין גייס את חייליו מתוך אנשי טבריה עירו, מנצרת וגם מהכפרים של יהודי הגליל. כוח שהוערך בכ-20.000 איש. הצבא הפרסי, בפיקודו של המצביא שהרבראז, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בשנת 614 למנין הנוצרים. היהודים מינו מטעמם מושל בשם נחמיה בן חושיאל. היהודים החלו בהכנות לבנין בית המקדש.

תקופת הישועה לא נמשכה זמן רב.

הצבא היהודי נכשל בכיבוש צור מידי הביזנטים. לאחר כשלון צבאי זה פרץ מרד נוצרי בירושלים נחמיה בן חושיאל נפל בקרב. היהודים שנותרו בחיים ברחו אל שהרבראז שחנה בקיסריה, בירת הארץ בימי הרומאים והביזנטים. הפרסים דכאו את המרד הנוצרי כבשו מחדש את ירושלים, וערכו טבח עצום בנוצרים. אבל, הכישלונות הצבאיים של היהודים שכנעו את הפרסים שלא ניתן לסמוך על היהודים. בשנת 617, שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים, ביטלו הפרסים את המדינה היהודית שהקימו.

ראש הגולה חנינאי, ניסה כנראה לארגן מרד נגד הפרסים אבל המודיעין הפרסי היה טוב יותר. ח'וסרו הרגו, ודאג להשמיד גם את כל משפחתו של ראש הגלות. כדי שלא תשאר דמות שיכולה להוביל מרד נוסף נגדו. אשתו של ראש הגלות שהיתה בהריון שהתה בבית אביה, וכך נמלטה מהטבח . כאשר הגיעו הידיעות על הטבח, אביה ראש הישיבה הסתיר אותה. האגדה אומרת שלילה אחד חלם המלך ח'וסרו שהוא מהלך בבוסתן וכורת את העצים אשר בו.

כאשר הניף את הגרזן על העץ האחרון, הופיע זקן אדמוני יפה עיניים, חטף ממנו את הגרזן והכה בו במצחו של המלך. לאחר דו-שיח ארוך של תוכחה, הבטיח המלך לזקן שישמור, על השורש האחרון שנותר. המלך התעורר מבועת מהחלום, ונבהל עוד יותר כשמצא עצמו בשלולית של דם. הוא שלח את חכמיו למצוא לו פותר. את פתרון החלום סיפק לו חמיו של חנינאי. לפי פתרונו, הזקן היה דוד מלך ישראל אשר הזהיר את מלך פרס מפני מה שיקרה לו אם ינסה להשמיד הנצר האחרון לבית דוד. המלך קיים הבטחתו בחלום והותיר לפליטה את הילד, צאצא אחרון לבית דוד. וקרא שמו בוסתנאי, על שם הבוסתן שראה השליט בחלומו.

בין אם סיפור החלום אמת בין אם לאו, התוצאה שלו היא שהנצר האחרון מבית ראש הגולה גדל בחצרו של ח'וסרו כך שהוא יכול היה לפקח עליו היטב.

ראוי לציין שבאותה צורה פעל ח'וסרו גם כלפי המלך הערבי נועמן השלישי. כאשר הוטל ספק בנאמנותו ח'וסרו הוציאו להורג. וזאת בשל כישלון המלך הערבי בתמיכה במלחמה נגד הביזנטים.

בנתיים, בעקבות האכזבה מפרס, בארץ ישראל המנהיג היהודי הנותר בנימין איש טבריה, פנה להרקליוס קיסר ביזנטיון. הקיסר אשר היה מעוניין בתמיכת היהודים בארץ ישראל חתם על הסכם שבועה במסגרתו התחייב שלא יפגע ביהודי הארץ לאחר שיכבוש בחזרה את ירושלים. בעקבות הבטחות הקיסר עברו היהודים לצד הביזנטי.

מתקפת הנגד הביזנטית נושאת עליה טביעת חותם יהודית מובהקת. במקום לתקוף ישירות ממערב הביזנטים עקפו את הקוים הפרסיים דרך הקוקז ופרצו משם לעורף הפרסי הלא מוגן. הפרסים נאלצו להיסוג מכל הכיבושים שכבשו במהלך השנים שחלפו. כל מאמצי הכיבוש האדירים שלהם יצאו לריק. התבוסה הביאה להפיכה בתוך פרס. ח'וסרו הומת ובמקומו עלה לשלטון בנו קאבד השני. הרקליוס הגיע לירושלים בשנת 631 ורצה לקיים את הבטחותיו ליהודים.

אבל, הקהילה הנוצרית הפצירה בו לנקום ביהודים על מעלליהם בשנים שבהן תמכו בפרסים והחריבו את אתרי הקהילה הנוצרית. הרקליוס, חשש להפר את שבועתו. אולם לאחר שאנשי הכנסייה הסכימו לקבל על עצמם את החטא, והבטיחו לו כי יכריזו על יום צום מיוחד כדי שאלוהים יכפר לקיסר על שהפר את שבועתו ליהודים, נכנע הרקליוס לדרישות הכמורה. הוא החל במעשי רדיפה אחר יהודי הארץ, משפטים נגד הנאשמים בהריגת נוצרים, והטלת צווים האוסרים כניסת יהודים לתחומה של ירושלים. עד היום הנוצרים הקופטים צמים את "צום הרקליוס" כדי לכפר על חטא הפרת שבועתו ליהודים.

בעוד אירועים אלו מתרחשים איחד מוחמד את הערבים בחצי האי ערב. לאחר מותו, מחליפו, הח'ליף אבו בקר, התרכז בגיבוש מחדש של כיבושי מוחמד. הח'ליף השני עמר אבן ח'אטב יצא למסע כיבושים לתוך ביזנטיון. כנראה לאחר שנתן הבטחות שונות ליהודים. בשנת 636 למנין הנוצרים, בקרב הירמוק, הביסו המוסלמים את הביזנטים.

ארץ ישראל וסוריה נפלו בידי כובשים חדשים. בישוף ירושלים הביזנטי, סופרוניוס, ניסה לקבל מהח'ליף עמר התחייבות שלא יאפשר ישיבת יהודים בירושלים. אבל הח'ליף עמר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר. עמר כינס את נציגי הנוצרים והיהודים לדיון על מספר היהודים שיורשו לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. עומר פסק כי 70 משפחות של יהודים יורשו לגור בירושלים. לבקשת היהודים נתן להם הח'ליף עמר להתיישב בדרום העיר, היהודים בחרו באזור זה בשל קרבת הקודש ושעריו, ובזכות מי השילוח לטבילה.

באותה שנה התחולל בין הערבים לפרסים קרב קדסיה. הערבים הביסו את הפרסים וכבשו את אזור עיראק של היום. בקרב נפלו בשבי הערבי שתי בנותיו של מלך פרס. שהרבנו ואזידודואר. הן הובאו למכירה בעיר מדינה. עלי אבן אבו טאלב, חתנו של מוחמד, העתיד להיות הח'ליף הרביעי, קנה אותן. עלי השיא את הנסיכה שהרבנו, לבנו הקטן חוסיין. היא ילדה לו בן שגם הוא נקרא עלי. המסורת היהודית מספרת כי כאשר כבש הח'ליף עלי את בבל יצא לקראתו בוסתנאי ראש הגלות עם ספר תורה והמונים מישראל. עלי שאל את בוסתנאי, האם הוא נשוי? בוסתנאי ענה לו שלא מצא אישה מיוחסת עבורו. ענה לו עלי: איזידידואר הבת של מלך פרס מספיק מיוחסת עבורך.

בוסתנאי נשא אותה לאישה. היא ילדה לו שני בנים שהריאדא וגדדנשאה. אבל אחר כך נשא גם אישה יהודיה. לאחר מותו טענו בני היהודיה שבני הנסיכה הפרסיה הם עבדים. הם טענו שאמם לא נתגיירה כלל, או שגוירה לשם עבדות. טענותיהם נדחו בסופו של דבר בבית דין וצאצאי אידידואר זכו לשבת על כסא ראש הגולה ונתמנו לגאוני ישיבות. היות ולפי האמונה השיעית צאצא של עלי, בנה הנסיכה שהרבנו, הוא האימאם הנעלם, ומזרעו יבוא המהדי - המורה, שיגאל את העולם. ואילו אנו היהודים מאמינים שמצאצאי בוסתנאי מזרע דוד יבוא המשיח היהודי, הרי ששני הגיסים הללו יוכלו להנהיג את העולם בשלום לעתיד לבוא.

כך או אחרת:

הלקח של תקופה זו הוא: אם לא נהיה מספיק חזקים בעצמינו, שום מעצמה לא תעשה עבורנו את העבודה השחורה. לא פרס, לא ביזנטיון, ולא ערב.

עצמאות צבאית היא הכרח עליון.

בימים ההם בזמן הזה.

הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון מאוניברסיטת אריאל

לתגובות: [email protected]