לא חסרים סיפורים על כמה קשות השנים הראשונות של מורים, וגם לא חסרים נתונים על כמה מורים עוזבים בשנותיהם הראשונות.
דווקא בגלל זה, כשהחלטתי להיכנס להוראה בעצמי, תכננתי לעשות זאת בצורה הקלה ביותר. חיפשתי את בית הספר עם הילדים הכי ממושמעים וטובים שאפשר למצוא. גם ככה להיות מורה זה קשה, וגם ככה אין מספיק מורים, אז לפחות שתהיה כיתה קלה עד כמה שאפשר. כך חשבתי. רק דבר אחד לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן. ללמד כיתה כמו הכיתה שאני הייתי בה בתור תלמיד בתיכון.
אך שמעו מה קרה.
רצה הקב"ה והתגלגל הדבר שזו בדיוק הכיתה אליה נכנסתי ללמד בפעם הראשונה. כיתה בדיוק כמו הכיתה שהייתה לי בתיכון. פשוט מדהים עד כמה התלמידים שם היו דומים לתלמידים שהיו איתי בכיתה. ללמד אותם היה נראה דבר בלתי אפשרי.
אבל אז קרה דבר שלא העליתי על דעתי.
מהר מאוד גיליתי שאני דווקא אוהב אותם. והאמת שדווקא ממש כיף איתם. וכמה שהם הפריעו לי, וכמה שהתעצבנתי עליהם, אפילו מזה נהניתי. ואפילו הצלחנו גם ללמוד. דווקא בגלל שהם כל כך היו דומים לי ולחבריי מהתיכון, שמזה כל כך חששתי, הצלחתי כל כך להתחבר אליהם, וגם הם אליי.
הרב קוק בדרשתו המפורסמת בחנוכת תלמוד התורה ברחובות, מדבר על איך העולם תופס את גיל הילדות, רק בתור שלב מעבר אל הבגרות. לפי תפיסה מוטעית זו, הילד נועד רק כדי שיכינו אותו בצורה הטובה ביותר לכך שיהיה בוגר, ויוכל ללחום את מלחמת החיים. אך באמת לא כך הדבר אומר הרב. הילדות היא שלב בחיים של האדם שצריך לתת לו מקום בפני עצמו. זהו שלב של תום ושל הסתכלות בריאה וטבעית על החיים, שגם האדם הבוגר תמיד צריך להיות מחובר אליה. אסור להתנתק מהצד הילדותי שלנו.
הרבה דובר על הקשיים שיש למורים כיום, וגם על היתרונות שיש במקצוע. אך אם יש משהו שלדעתי המורים זוכים לו יותר מכל, זה הדבר הזה. הזכות להיות מחובר אל העולם של הילדות. אל התום הטבעי והמיוחד שכל כך חסר למבוגרים. ואם זה בגילאי החטיבה והתיכון, אז זו גם החוצפה והעזות המיוחדת שלרוב נעלמת ככל שמתבגרים. בכיתה אפשר לפגוש את החיים בצורה הכי ישירה שלהם, בלי סינונים.
כפי שאמרתי אני מורה רק מעט מאוד זמן. וייתכן מאוד שבעוד שנה או שנתיים הדברים ייראו אחרת בעיני, ואולי ההרגשה הזו תחלוף. אך אני באמת מאמין שזהו דבר אמיתי. ואולי אם נצליח להעצים את הנקודה הזו, נצליח להפוך את מקצוע ההוראה למשהו עוד יותר משמעותי, ממלא ומהנה.