מאז ומתמיד רואה המשטר האיראני את ארצות הברית וישראל כאויביו הגדולים: "השטן הגדול" ו"השטן הקטן", כלשונו.
אך בניגוד לשיח אזורי רגיל, השלטון השיעי־איסלאמיסטי בטהראן פועל מתוך אידאולוגיה עמוקה וחסרת פשרות: לא "רק" השגת השפעה אזורית, אלא חתירה להגמוניה עולמית תחת שלטון דתי־משיחי.
מטרותיו אינן מכוונות רק כלפי המערב - הן מופנות גם פנימה, אל תוך העולם המוסלמי עצמו. סעודיה, המחזיקה בשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה, מהווה יעד ישיר בתוכניות ההשתלטות של ההנהגה האיראנית.
לאורך השנים, וביתר שאת בעשור האחרון, משמיע המשטר האיראני שוב ושוב קריאות ברורות להשמדת מדינת ישראל, ולצד זאת משקיע מאמצים בהפצת אידאולוגיה של שנאה וטרור, ובהקמת רשתות טרור ופרוקסי חוצות גבולות - מלבנון, דרך סוריה ועיראק, ועד תימן ועזה.
במציאות זו, ישראל ניצבת זה שנים רבות כחומת המגן של המערב. לא רק בדיבורים - אלא במעשים. ישראל פועלת לעקור את שורשי האיום ולמנוע מהמשטר האיראני לממש את תוכניותיו המסוכנות.
כעת, בעקבות שורת התפתחויות גיאו־פוליטיות ומבצעיות, נפתחה בפני מדינות המערב - ובראשן ארצות הברית וישראל - הזדמנות אסטרטגית נדירה: להביא לקיצו של אחד המשטרים הדכאניים והמסוכנים ביותר של זמננו - משטר האייתולות בטהראן.
מול האיומים החוזרים ונשנים של איראן יש לזכור - לא פעם מדובר ב"צל הרים כהרים". על אף שברשותה טילים ומערכות נשק מרתיעות, קיימים פערים עמוקים ומשמעותיים בין יכולות המערב לבין היכולות המבצעיות של טהראן, כפי שנוכחנו לדעת.
וכמו כל משטר דיקטטורי - גם זה, חרף רעש ההצהרות - חשוף למגבלות ולמחירים כבדים. זהו מסר חשוב ונצרך.
בשעה זו ניצבת בפני נשיא ארצות הברית הזדמנות היסטורית לעצב את המציאות העולמית לעשרות השנים הבאות: להוביל מהלך אסטרטגי אמיץ, לצד ישראל ושותפות אחרות, שיביא לסיום שלטון הטרור ולבלימת ההתפשטות השיעית הקיצונית.
זו איננה עוד התלבטות פוליטית - זוהי שאלת הנהגה. לא "אם", אלא "מתי".
והחלון הזה הולך ומתקצר - לא בחודשים, אלא בימים ובשעות.
אם לעת כזו הגעת למלכות - זה הרגע להוביל.
היסטוריה נכתבת עכשיו - וגם על הרגע הזה תיבחן ותישפט. שנס מותניים ואזור חייל - אל תחת, ותיזכר לעד.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות של חמישה שרי ביטחון