יש תמונות שמספרות סיפור שלם. כשאתה רואה את ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד עומדים זה לצד זה, ולוחצים ידיים במשרד ראש הממשלה - זה הרבה יותר מתמונה פוליטית. זה מסר לאומי. מסר שכולנו זקוקים לו עכשיו יותר מאי פעם.
במהלך המלחמה, במשך יותר מ-300 ימים במילואים כרס"מ בחטיבה מתמרנת במלחמה, יצא לי להיפגש עם מגוון רחב של חיילים מכל השכבות הפוליטיות - כולם עוזבים הכל בשביל המדינה. אני יכול לומר בוודאות שהתמונה הזו מחזקת כל חייל מילואים שיוצא שוב ושוב מהבית כדי להגן על המדינה.
המלחמה הזו החלה באחד הימים הקשים ביותר בתולדותינו - ה-7 באוקטובר - והפכה לארוכה, שוחקת ומדממת. כל שבוע מביא איתו עוד שמות, עוד הודעות שכול, עוד משפחות שנשברו. בימים האחרונים איבדנו לוחמים מטובי בנינו ברצועת עזה ואזרחים יקרים במתקפות הטילים האיראניות. הלב של כולנו שבור - ונשבר שוב ושוב.
אבל דווקא בתוך הכאב הזה, כולנו מחפשים משהו להיאחז בו. כששני סמלי השלטון במדינת ישראל עומדים זה לצד זה - הם מחזירים לנו רגע של נשימה ושפיות, ומראים שבמה שחשוב באמת כולנו יחד. זה לא פתרון, אבל זה תקווה. לא תשובה לכל השאלות, אבל מראה של אחריות משותפת.
חיילי המילואים לא חזרו לשגרה. אנחנו לא מפסיקים. סבב אחרי סבב, בלי לדעת מתי זה ייגמר. חוזרים למדים שוב ושוב - ממקומות עבודה, מהאוניברסיטה, מתוך בתים עם ילדים קטנים. ואנחנו לא מבקשים הרבה: רק להרגיש שאנחנו באמת נלחמים בשביל העם - ושהעם כולו עומד מאחרינו.
זה לא סתם "מוטיבציה" - זה צורך קיומי. כשאתה מסביר למעסיק שוב שאתה צריך לעזוב לשבועיים, כשאתה נפרד מהילדים בפעם ה-15, כשאתה יוצא לעוד לילה בג'נין או ברפיח - הגב הציבורי הוא מה שמחזיק אותך נפשית. וכשאתה רואה אחדות בראשות המדינה - אתה מרגיש שאתה לא לבד.
המילואימניקים נאלצים להתמודד מול מעסיקים שלא תמיד מבינים, מרצים שלא תמיד מתגמשים, בני משפחה שמתקשים להחזיק את הבית לבדם. אנחנו הראשונים להיפגע כשיש פילוג, והראשונים להתרומם כשאנחנו מרגישים שכולם איתנו. אנחנו לא רוצים להילחם בשביל חצי מהעם - אנחנו רוצים לדעת שאנחנו מייצגים את כולו.
אחינו היקרים שיצאו מהשבי אומרים לנו שוב ושוב: המחלוקות בתוך החברה הישראלית נותנות כוח לאויב. הן מחזקות את ידיהם של מחבלי החמאס. הם מחכים לראות אותנו נופלים פנימה, מקווים שהפילוג יעשה את העבודה בשבילם. דווקא בגלל זה, כל רגע של אחדות - כל הופעה פומבית שבה היריבים שמים את האגו בצד - לא רק מחזקת אותנו. היא מחלישה את החמאס. היא שולחת מסר ברור: את ישראל אי אפשר לשבור מבפנים.
גם העולם מסתכל. ארה"ב, בנות הברית, הגורמים הבינלאומיים - כולם בוחנים כל תנועה. התמונה הזו מאותתת שישראל יודעת לשים את המחלוקות בצד כשהמדינה בסכנה. זה חשוב ליחסי החוץ שלנו, אבל האמת שהחזית החשובה ביותר שאליה התמונה פונה - היא החזית הפנימית. הלב הפצוע של החברה הישראלית.
אנחנו יודעים שהוויכוחים לא ייעלמו. עם ישראל לא יפסיק לריב - וזה בסדר. זה אפילו חלק מהדנ"א שלנו. אבל יש דרך לריב. יש כללים. יש קווים שלא חוצים - כי רק אם נשמור על החוסן הפנימי, נוכל לשמור גם על הביטחון החיצוני.
אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך תיגמר המלחמה הזו. הדרך ארוכה, ויש בה מהמורות. אבל דבר אחד ברור: אנחנו ננצח. כי האמונה בצדקת הדרך, באחדות, בחוסן של עם קטן עם לב ענק - היא זו שמביאה את הניצחון. לא רק הטנקים, לא רק המבצעים - אלא הרוח.
גם כשהמלחמה תיגמר, אנחנו נמשיך לשרת במילואים. העימות הגדול עם איראן עדיין עומד לפנינו, והוא מחייב הכנה ומוכנות מתמשכת. לכן חשוב לשמור על האחדות הזו ולחזק אותה. כי בסופו של יום, כולנו אחים - והאויב מסתכל.
ואולי, מהתמונה הזו ומהתקופה הזו, כשהכל יימגר ונחזור לריב על הבעיות השוטפות, נזכור: שבסופו של יום כולנו אחים, ושיש לנו גבולות ברורים יותר לשיח הציבורי. כשיש רגע אחד שבו עם שלם יכול להסתכל על תמונה ולהרגיש, אם רק לרגע, שהוא ביחד - זה לא מעט. זה המון. זה הכוח לחזור לעוד לילה בשטח, לעוד סבב בלחימה, לעוד יום של תקווה.
התמונה הזו מבטאת יותר מכל את האמונה בצדקת הדרך - מצד כל חלקי העם.
עו"ד שלמה לרנר שירת למעלה מ-300 ימים במילואים כרס"מ בחטיבת גבעתי