א. מהפך איראן
כמו מתוך חלום, נזכרתי בסיפורי איראן ששמעתי מכלי ראשון לפני כשש שנים, מהגברת יפה יששכר, בעת הנסיעות השבועיות שלנו, בביקורה במוסקבה. מהשיחות איתה למדתי, כמה העם האיראני הוא בעל תרבות עשירה ומגוונת, אנשים משכילים ובעלי רוח, שדוכאו במהפכה האיראנית על ידי השתלטות האייתולות בשנת תשל"ט.
בפרוץ המלחמה בין ישראל לאיראן, שוחחנו לפני יומיים, והיא שיתפה אותי שוב בזיכרונותיה מילדותה באיראן - לא לפני שסיפרה לי על התחושות שלה: "יש בי הרגשת פחד מאיראן, מה היא תעשה ואיך נילחם בהם בלי אמריקה. לא קל עם האזעקות במשך הלילה ולשמוע על הרוגים פצועים ובניינים קורסים. הבניין שאני גרה בו רעד, זכוכיות נשברו לאחר שפגעו ב'מכון וייצמן' שלידינו. הכל מושבת כמעט, אבל נעבור את זה בע"ה. התלוצצתי עם המשפחה שיש סיכוי ל'טיול שורשים'"...
יהדות איראן, היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם, שהחלה בגלות שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. עד לפני כ-45 שנה, חיו במדינה כ-80 אלף יהודים, אולם לאחר המהפכה האסלאמית, רובם הגדול עזב את המדינה לטובת ישראל וארצות הברית.
"אצלנו בבית היו מים זורמים בברזים, אצל חברתי זה לא היה, והייתי מלווה אותה לשוק כדי למלא את הדלי, לא פעם נתקלנו במוסלמים ששפכו עלינו מים וירקו עלינו תוך כדי קריאות גנאי. באחת הסמטאות ארב לי מוסלמי, וגנב ממני את העגילים מהאוזן. פעם אחי חלה בשחפת, ואמא שלי התחפשה למוסלמית ולקחה אותו לבית חולים אמריקאי" - כך פותחת יפה את ההיסטוריה שלה עם איראן, וממשיכה:
"יש בי המון זכרונות טובים, ממשפחתי שהייתה מאוד אמידה. אמא שלי הייתה מורה בבית ספר יהודי, גרנו ברווחה עם שטחים פרסיים יקרים בכל הבית. היה אצלנו חיבור גדול למסורת היהודית. אני זוכרת שהיה לנו בחג הפסח חדר מיוחד למצות. הוריי באיראן היו מאוד דתיים. סבא שלי היה ידוע בטיב היין שלו, והוא מצא דרך להבריח את היין למי שרצה, וזה הגיע אף לבית המלוכה. כשעלו בהמשך לישראל, הוא ניסה להעביר את סודות היין שלו, אך הבנים שלו לא כל כך הצליחו. הייתה לנו מורשת, כל היהודים באיראן היו דתיים מאוד. הכל היה מאוד מוקפד, ורובנו הלכנו לבית ספר יהודי. אפילו שזה היה לא קל".
וכמה קשה לשמוע את מה שידוע אז, וידעו לצערנו גם היום: "לאחר שהוריי וכל המשפחה המורחבת עזבו את איראן והגיעו לארץ ישראל, הם אומנם נשארו שומרי שבת, אבל פחות שמרו על שאר המצוות. אני זוכרת שהקליטה בארץ לא הייתה קלה, ושמעתי את אבא שלי בוכה בלילה לאימא. גם רימו אותו וקנו ממנו שטיחים ושאר דברים במחירים לא הוגנים".
"אחד מהדודים שלי היה איש צבא קבע שעבד באיראן עם הממשל. הרי המלך מאוד אהב את ישראל והיו שיתופי פעולה בין המדינות. כשהתחילה ההפיכה, הדוד הבריח המון אנשים במהירות בטיסות, והוא עצמו עלה בטיסה האחרונה מאיראן לישראל".
ולעצמי אני חושב, כמה אירוני הוא, שארבעים וחמש שנה, אין טיסות מאיראן לישראל ומזה שבוע, שיש טיסות מישראל רק לאיראן…
ב. יהודי אינו 'תקוע'
בירכתיו בברכת 'שלום עליכם', והתעניינתי איך ומה היה. עשר שנים חלפו מאז פטירת אביו, והוא שב השבוע למוסקבה, לאחר שטס להשתתף בעלייה לקבר אביו ביום היארצייט, יחד עם אמו ובני משפחתו.
'יש לי הארה והערה', אמר לי בהמשך, ופתח בסיפור ששמע מאביו היקר: "בסוף שנות השישים, נסעה גברת מרים סברדלוב - מחנכת ותיקה המתגוררת בניו יורק - עם עוד כעשרים נשים לכנס 'נשי חב"ד' בדטרויט. הכנס התקיים בחציו השני של השבוע, וביום שישי בבוקר היה עליהן להמריא בחזרה מדטרויט לניו-יורק, במטרה להגיע הביתה מספיק זמן לפני השבת. אולם התוכניות השתבשו לחלוטין. בעקבות סופת שלגים איומה, נסגר שדה התעופה. אף מטוס לא הורשה להמריא או לנחות, איש לא היה שם כדי להרגיע אותן, וחלקן נתקפו בהיסטריה. יותר ממאה ילדים המתינו להן בבתים, לצד בני זוג שייאלצו לארגן לבדם את כל צרכי השבת - והנשים עצמן, היכן יעשו את השבת?
אחת הנשים ניגשה אל הטלפון, והתקשרה למשרדו של הרבי בניו-יורק. אבי, ר' בנימין ע"ה, מזכירו של הרבי, ענה לשיחה, והוא שומע את האשה אומרת לו: 'אנחנו תקועות בדטרויט', וביקשה להעביר את אותות המצוקה שלנו לרבי. כעבור דקה שב אבי אל הטלפון ואמר לה: 'הרבי מבקש לדעת מה כוונת הביטוי 'תקועות'?', והיא הסבירה בהיסטריה: 'אנחנו מעוכבות כאן בדטרויט, ולא יכולות לחזור הביתה לשבת'. ואבא ענה לה: 'הרבי מכיר את הביטוי, הוא יודע את משמעות המושג. אך הרבי מבקש לומר, שיהודי לעולם אינו תקוע, הוא נמצא היכן שהוא צריך להיות. לכן, אם אתן נמצאות בדטרויט, אינכן תקועות שם - כנראה שעליכן להיות שם'!
הנשים קיבלו את מסר העידוד הנפלא, והחלו מיד להתרוצץ בשדה התעופה כדי לחפש נשים יהודיות ולחלק להן ערכות 'נרות השבת' שהיו בתיק שלהן. רק בחלוף כמה שנים, התברר שהיו כמה וכמה נשים, שבזכות אותו יום שישי, החלו להדליק כל ערב שבת נרות שבת קודש".
לא הייתי צריך הרבה הסברים נוספים מידידי הרב יעקב קליין, שסיפר לי את הסיפור כפי ששמע זאת בילדותו מאביו ה'מזכיר', ושיגרתי מיד בקשה לגרפיקאי שישנה את המודעה אותה פרסמתי יום לפני זה, עם כותרת חדשה: "כל ישראלי השוהה במוסקבה בעקבות המלחמה", במקום הכותרת הקודמת "כל ישראל 'התקוע' במוסקבה". מודעה שהפצתי בכל מקום אפשרי, כדי שאזרחי ישראל שאינם יכולים לטוס חזרה לישראל בעקבות המלחמה עם איראן, יוכלו לבוא ולאכול חינם בכל יום ב'מרכז החסד היהודי שערי צדק', ועוד עזרה מגוונת. ואכן, רבים נענו לפרסום והגיעו לבקש עזרה בתחומים שונים, ונעזרו בשמחה ובחפץ לב.
ג. סייג לחכמה
הסברים רבים ופתגמים נפלאים, שמעתי מעודי על דברי המשנה שנלמד בשבת זו ב'פרקי אבות' פרק ג': "סייג לחכמה שתיקה". ובכדי להבין עד כמה שווה היא השתיקה, אומרת הגמרא במסכת מגילה: "כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא - מלה בסלע משתוקא בתרין"; כלומר שאם נעריך את המילה במטבע ה'סלע', הרי מחירה של השתיקה יהיה שני 'סלעים', דהיינו שהשתיקה עדיפה כפליים על הדיבור.
אכן, השתיקה היא יפה וחשובה, אך לדבר צריכים מפעם לפעם; השאלה רק כמה, איך, ובמיוחד - היכן מקומו של הדיבור. ואם נשתמש בלשון המתאימה, הרי רבים הם הקולמוסים שנשברו ונהרות דיו ניגרו, על דבר גדול זה שנקרא "דיבור".
הדיבור מלווה את האדם בכל תחנות חייו, מהן רגילות וקלות, לצד צמתים גורליים ומכריעים, וכפי ששלמה המלך אומר בספר משלי: 'מוות וחיים ביד הלשון'. כל בר דעת, שוקל את מילותיו במידה הרצויה והמכבדת, ובמיוחד, כדי שיתקבלו על לב השומע באשר הוא.
כרוב בני אדם, הדיבור תופס אצלנו את עיקר הכלי כדי לבטא את עצמנו. לא רק כדיבור מילולי באמצעות האיברים הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים, שיחד מוצאים את המילים דרך הפה, אלא גם ביטוי מילים באמצעות כתיבה.
זכורני לפני שנים רבות, פרסום של חברת מזון בישראל ששיווקה שקדי מרק. צלחת מרק עמוסה בשקדי מרק תפסה את רוחב כל עמוד העיתון, ומתחתיה חמש מילים: "לפעמים המרק הוא רק תירוץ". זהו, ללא שכנוע על טיב שקדי המרק מול המתחרים, ללא כותרות משנה. כך פשוט וקולע, פרסום כה מוצלח, עד שהוא נהפך למטבע לשון, המתאר הפיכת דבר משני לעיקרי, ותפיסת תשומת לב ראויה במינימום מילים.
בכל אלו נזכרתי השבוע, לאחר שיחה שהייתה לי עם אחותי היקרה, שבמקצועה עוסקת בבניית פרסום ומיתוג, ומתוך הבנה עמוקה שלשכנע לקוח לרכוש מוצר אין צורך להכביר במילים, המסר חייב להגיע באופן ויזואלי ומוחשי, בתחושה ובאמון שהפרסום משרה על הקורא. המילים הם הדבר המשני, ולפעמים אפילו מיותרות, ומתוך כל אלו ועם ניסיונה הרב, היא הגיעה לתבונה מדהימה, המסתכמת במשפט קצר וחד: "הדיבור הוא הכלי האחרון לביטוי".
לקח לי כמה שניות כדי להתאפס על עצמי. לרגע הייתי בטוח שהיא שאבה זאת מהרצאה או מאמר כלשהו בתחום הפרסום, חיפשתי והעליתי חרס. מתברר שזה אכן משפט שלה! מילים ספורות, המכילות ומסכמות עולם ומלואו.
וככל שהתבוננתי במשפט המחץ, גיליתי כי כל כולו מושתת על מאמרי חז"ל, בהם פתחתי נושא זה, ומהם נראה עד כמה חכמינו הדגולים, כבר לפני אלפי שנים, החשיבו את 'הדיבור' בפועל, ככלי משני לביטוי, לעומת 'דוגמה חיה' של אדם, הרוצה להשפיע על סביבתו, בביתו, לילדיו, תלמידיו, קהילתו ואף במקום עבודתו.
מה לנו יותר חשוב מחינוך הצאצאים - הנכס האמיתי שנשאר לנצח, בשונה מכל משרה וקריירה ככל שיהיו חזקים וטובים, ואם יש משהו שאתה לא דורש מעצמך - הרי שאין לך זכות לבקש זאת מהשני. על אחת כמה וכמה, כשאתה מייצג משהו אמתי, אין צורך לדברר אותו, הוא עובד לבד, האהבה לילדינו והחינוך אליהם, יגיע בעיקר מדוגמאות החיות ביום-יום, באהבת ישראל, בתפילה ובלימוד, צדקה וחסד, ובכל נימוסי החיים לאורך כל הדרך.
אין ספור דוגמאות יש לי מהוריי שיחיו, שעוד משחר קטנותי היו פעמים שלא הבנתי אותם, ואף השתוממתי מדוע הם שותקים, מבליגים, או אף מתעלמים משובבות מסוימת שבי או שאר אחיי ואחיותיי. ברוב המקרים לא הייתה דרישה נחרצת לכל מיני הנהגות - ורק כשבגרתי, וילדיי שיחיו גדלו - הבנתי עד היכן עומק החינוך הנפלא והחכם שלהם!
במשלי נאמר: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". הורה שאוהב את בנו באמת לאמיתה, בנו ירגיש זאת גם בלי מילים. תלמידים יחקו את מורם בראותם אותו מתנהג בהתאם, הרבה יותר מכל המילים שיאמר במשך שנת לימודיו, וכך גם עובדים תחת מנהל או לצד עמיתים.
וכך מפרשת הגמרא את דברי הפסוק בספר תהלים: "לך דומיה תהילה" - "סמא דכולה משתוקא", שמבחר כל הסממנין היא השתיקה, שלא להרבות דברים.
תמונת השבוע: בטח בה' ורעה אמונה
"אנשים רבים נוטים לדאוג: למה לצפות? מה יהיה הלאה? ובמיוחד בזמננו, כשכבר לא נותרו פינות שקטות בעולם. פה מלחמה, שם משבר. אבל הניסיון מראה שאירועים לא נעימים שבאמת קרו, מהווים רק אחוז או שניים מכל מה שדאגנו בגללו".
במילים אלו פותח הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, במסר מיוחד ואקטואלי ליהודי רוסיה לאור המצב כעת בעולם בכלל ובארץ הקודש בפרט. ולהלן הקלדה ותרגום ללשה"ק, מתוך מה שאמר למצלמה, לאחר שהעברתי לו בקשת כמה רבני ערים, כי הציבור צמא לשמוע דברים ברורים ומעודדים. ובמילים פשוטות וישרות, דיבר הרב דברים היוצאים מן הלב:
"הרבי הצמח צדק אמר, כי דאגה לא תועיל, שום דבר סביבך לא ישתנה בגלל שאתה דואג! ואם כך - למה לעשות זאת? תהיה בטוח שהקב"ה מנהיג את כל המאורעות, בצורה הטובה ביותר. את זה מלמדת אותנו פרשת השבוע - פרשת שלח. כאשר בני ישראל היו במדבר, נשלחו מרגלים לארץ ישראל. הם חזרו וסיפרו שהעם שם חזק, הערים שם בצורות, 'לא נוכל'. וזה נחשב לחטא חמור. אך מדוע, המרגלים אמרו את האמת. האנשים בארץ אכן היה חזק, והערים אכן היו בצורות. אז מדוע זה היה חטא?
החטא היה בכך, שלא ביקשו מהם לחוות דעה אם אפשר לכבוש את הארץ או לא. ביקשו מהם רק להביא מידע. אבל הם דאגו, הם נבהלו, והפחידו את כל העם. בפני עם ישראל עמד עימות עם גוי חזק - אך הרי רק לפני שנה הביס הקב"ה את האימפריה המצרית החזקה, והטביע מול עיניהם את כל הצבא המצרי בים. את זה היו צריכים לזכור. אם הקב"ה נותן משימה, הוא גם ידאג לכך שנוכל למלא אותה.
לפעמים אדם נקלע למצב שבו אומרים לו: 'אתה צריך לעשות כך וכך', והוא חושב: 'אין לי כוחות לזה'. נכון, אם היית לבד, לא היית מצליח. אבל אתה הרי לא לבד. הקב"ה איתך.
ולמה אדם שמאמין בעזרת ה' הוא שיצליח? כי דווקא לאדם כזה הקב"ה עוזר. כי האמונה והביטחון הם זכות גדולה. ולכן, מי שמאמין ובוטח - תמיד רגוע. הוא חי לפי העיקרון: 'עשה מה שצריך, ויהיה מה שיהיה'. הוא משקיע את כל המאמצים, ושימו לב: רק אדם רגוע יכול באמת להשקיע את כל המאמצים. את השאר עושה הקב"ה. היהודים כבר מזמן גילו את עיקרון ה'פוזיטיב', והם ניסחו אותו כך: 'תחשוב טוב ויהיה טוב'".