איפה יהודי אמריקה?

לאחר התקיפה של ישראל על מטרות צבאיות באיראן, טילים בליסטיים ענקיים החלו לרדת בזעם על מדינת היהודים.

לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה ציפיתי שיהודי אמריקה יקומו גם הם כלביא, וידרשו שארצות הברית תצטרף למאבק הצודק שלנו נגד משטר הרשע בטהראן. אך שתיקתם הייתה רועשת כמו הטילים שנפלו על ערי ישראל.

איפה היו כל ראשי הארגונים היהודיים הגדולים באמריקה? איפה היו כל הרבנים? איפה היו כל נשיאי בתי הכנסת והפעילים היהודים באמריקה? שתיקתם הייתה מחרישת אוזניים כמו האזעקות שהדהדו בכל רחבי המולדת היהודית. למה הם לא הפגינו בוושינגטון? למה קולם לא נשמע בכל ערוצי הטלוויזיה האמריקאית?

בימים שלפני פרוץ המלחמה, אשתי ואני נהנינו מחופשה קצרה. באחד הימים, אוטובוסים נכנסו לחניית המלון כשהם עמוסים בצעירים יהודים אמריקאים שביקרו בארץ במסגרת התוכנית תגלית.

אשתי ואני ישבנו לאכול בחדר האוכל כשאותם צעירים נכנסו בקול רם, עם חיוכים על פניהם ובדיחות ידידותיות. כולם היו בגילאי קולג', תערובת של חילונים ודתיים-לייט מהקהילות האורתודוקסיות המודרניות בניו יורק ופלורידה. חלק מהבנים חבשו כיפות, אחרים חבשו כובעי בייסבול, והרוב כלל לא כיסו את ראשם. חלק מהבנות היו לבושות בצניעות, אך הרוב לבשו מכנסיים קצרים וחולצות קצרות. לאחר שהם "ירדו" על דוכני הבופה והתיישבו לאכול, החלטתי, באישור אשתי, להצטרף לאחד השולחנות כדי לשאול כמה שאלות.

בחרתי שולחן של בנים בלבד, כולם בעלי מבנה גוף שרירי וזרועות מנופחות של חדר כושר. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם בישראל הם אמרו. אף אחד מהם לא חווה אנטישמיות באופן אישי בארה"ב. הם ראו דיווחים על אנטישמיות דרך הטלפונים שלהם, אך לא בקמפוסים בהם למדו ולא בקהילות בהן חיו. הם לא דיווחו על שינוי משמעותי בהם או במשפחותיהם מאז מתקפת השבעה באוקטובר והשלכותיה. (אם כי עצם ביקורם הראשון בארץ עשוי לרמז על התעוררות כלשהי.)

הם אמרו שאכפת להם מישראל, אך לא הצלחתי להרגיש קשר רגשי עמוקה. הם לא הביעו שום כמיהה לחיות בישראל. הטיול של תגלית, כך דיווחו, היה 100% תיירות, ללא שום דיון אידיאולוגי וללא דיבור על עלייה. כולם חשבו שיש להשמיד את חמאס. שלושה סברו שצריך להיות פתרון של שתי מדינות כלשהו. שניים לא ידעו מה יש לעשות. שלושה חשבו שטראמפ משוגע. אחד אמר שהוא טוב ליהודים. אחר אמר שהוא ניצח את הבחירות ביושר ומגיע לו צ'אנס. כששאלתי אותם על שירות בצה"ל, כולם צחקו בעצבנות ואמרו "אין סיכוי."

כמה ימים לאחר מכן ישראל תקפה את איראן. ואז, לפני יומיים, ראיתי דיווח באינטרנט שמסרו בתגלית בגאווה שהצליחו לפנות כ-2000 משתתפים צעירים מהתוכנית ששהו בארץ, לקפריסין באוניית נופש מפוארת.

במקום להישאר כאן ולסייע בעורף המדמם של ישראל - בבתי חולים, במושבים, או בעזרה לאימהות שבעליהן שוב במילואים - הצעירים הבריאים הללו הוברחו מהארץ במהירות הביתה אל האמא והאבא הדואגים. האם אין אלו אחינו ואחיותינו?

לצערי, כאשר הם ברחו מישראל בשעתה הקשה, לא יכולתי שלא להרגיש שהם יותר בני דודים רחוקים מאשר אחים. "חברים," רציתי לומר, "יש מחסור בכוח אדם בישראל. אתם יכולים לעזור. הישארו אתנו. ובתוך כך, תגלו מי אתם באמת!"

אולי הם בעצמם רצו להישאר. אולי ההחלטה התקבלה על ידי ההורים המודאגים או הנהלת תגלית. כואב לומר זאת, אך כן - תסמונת החגבים של המרגלים במדבר עדיין אתנו.

אך קשה להאשים אותם. הם כמו תינוקות שנשבו וגדלו אצל הגויים. הם מאמינים שהמלחמה הזו היא הבעיה שלנו, לא שלהם. ואין מי שילמד אותם אחרת. לא הסיורים ה"פרווה" של תגלית, לא ההורים שלהם, ולא הרבנים שלהם באמריקה.

אבל אנחנו, יהודי המולדת הישראלית, נעמוד בפרץ כיהושע וכלב, להגן על ארצנו וכבוד ה'. בין אם יהדות אמריקה תתעורר לאתגר ובין אם לאו - אנחנו נביס את האויב בעזרת ה', כדי שכל העולם ידע שיש מלך בישראל - הקדוש ברוך הוא. בינתיים, לפחות הנשיא שלהם עומד איתן לצדנו.