יו"ר ש"ס אריה דרעי עורר השבוע לא מעט זעם באמירתו בראיון לינון מגל, ש"7 באוקטובר הציל את עם ישראל".
ביטוי לזעם הזה נתן הבוקר ב'ישראל היום' אורי דגון, במאמר שכותרתו 'עוד נס כזה ואבדנו'. דגון קובע כי "התפיסה הזו לא צצה יש מאין. היא נובעת מבית המדרש של אלה שלא מוכנים לקבל עד היום אחריות לטבח 7 באוקטובר, שלא ביקרו מעולם בגיא ההריגה בקיבוץ ניר עוז, שלא מסתכלים בפניהן של משפחות החטופים, שאינם מסכימים לוועדת חקירה ממלכתית שתבדוק כיצד הגענו ל"נס" - אותו היום הנורא ביותר מאז שואת עמנו לפני יותר מ-80 שנה".
אין לי עניין להגן על שמו של אריה דרעי, אבל כל מי שקורא בקביעות את הטור הזה, יודע שהמשפט שאמר דרעי נכתב אין ספור פעמים גם כאן, בטורים שלי ב'ערוץ 7'. כמעט הייתי אומר שאריה דרעי קרא את הטורים שלי והשתכנע. לפחות אותי אי אפשר להאשים כמי ש"לא מוכן לקבל עד היום אחריות לטבח 7 באוקטובר" (כי אני חושב שכל האחראים לטבח הנורא הזה חייבים לקבל אחריות ולפרוש מתפקידם, כמו שעשו הרמטכ"ל הלוי, ראש אמ"ן חליווה וראש השב"כ רונן בר), ש"לא ביקרו מעולם בגיא ההריגה בקיבוץ ניר עוז" (ביקרתי גם בניר עוז, גם בכפר עזה, גם בשדרות וגם באתר המכוניות השרופות בתקומה), "שלא מסתכלים בפניהן של משפחות החטופים" (נפגשתי עם כמה משפחות כאלה), "שאינם מסכימים לוועדת חקירה ממלכתית שתבדוק כיצד הגענו ל'נס'" (כי אני תומך נלהב בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, כפי שכתבתי בעבר). כך שגם קשה להאשים אותי ב"ניסיון לשכתב את המציאות, למצוא צידוקים תנ"כיים או מיסטיים" כמו שכתב דגון ב'ישראל היום'.
מי שמסתכל למציאות כמו שהיא, בלי לשכתב אותה, מבין שאין שום סתירה בין העובדה שבשמחת תורה אשתקד אכן משפחות שלמות הוצאו להורג, חיילים הופקרו לבדם אל מותם, אזרחים נחטפו ממיטותיהם; גברים, נשים וטף נלקחו אל המוות או למנהרות עזה מלאות המוות כמו שמתאר דגון - לבין ההכרה שמדובר בנס גלוי. אכן, עשרים מהם, מהאחים והאחיות שלנו, עוד שם בחיים, ועוד כשלושים חללים.
ולמרות זאת - זה היה נס גלוי. כי נס איננו אירוע בדומה לקריעת ים סוף, אלא סיפור מגילת אסתר: סדרת אירועים ארציים לחלוטין, טבעיים וסבירים לחלוטין, אירוע גורר אירוע, לכאורה באופן הטבעי ביותר, שרק מבט העל, הפרספקטיבה ההיסטורית, מלמדת אותנו את גודל הנס. החיים אינם פשוטים, הם מורכבים מאד. והשילוב של טבח ונס הוא חלק מהמורכבות הזאת.
בדיוק על פי החשיבה הזו, הטבח הנורא בשמחת תורה, שהאחראים לו חייבים לתת את הדין, הציל את מדינת ישראל מכליה, מאבדון. אם לא היה האירוע זה, ספק רב אם היינו מגיעים לשנת ה-80 למדינה.
כיום כבר כולנו מכירים את התוכנית האיראנית המקורית שיזם קאסם סולימני האיראני אללה ירחמו: הסתערות בו זמנית לעומק ישראל של כוחות הנוח'בה החמאסים מרצועת עזה לדרום הארץ, כוחות רדואן של חיזבאללה מלבנון לגליל, הסתערות פלשתינית מיו"ש על ההתנחלויות ומרכז הארץ, והתפרעויות של ערביי ישראל לקינוח - ברגע שטהרן תיתן את האות. זה היה חזון 'טבעת האש' של קאסם סולימאני ימ"ש 'אללה ירחמו'.
לא קשה לדמיין מה היה קורה אם סינוואר היה ממתין בסבלנות למימוש התוכנית האיראנית המקורית - הסתערות בו זמנית בכל הזירות על ישראל באחד מימי תשפ"ד או תשפ"ה או תשפ"ו, בגיבוי איראני, בסיוע של צבא סוריה לחיזבאללה. חמאס היה כובש את יישובי עוטף עזה, חיזבאללה היה כובש את הגליל, אלפי פלשתינים היו חודרים להתנחלויות ומבצעים טבח בתושביהם, וערביי ישראל היו הורגים את שכניהם בערים המעורבות - והכל ביום אחד. אני משאיר לקורא לדמיין לעצמו, באיזה מצב מדינת ישראל היתה ניצבת במקרה כזה.
אבל למנהיג חמאס סינוואר - גם הוא ימ"ש 'אללה ירחמו' - לא היתה סבלנות. נלהב מהקרע החברתי בישראל עקב הרפורמה המשפטית, הוא החליט על דעת עצמו לשנות את המזרח התיכון, מתוך מחשבה שעמיתיו שליחי איראן יצטרפו אליו מיידית. ובבוקר שמחת תורה תשפ"ד הנחית עלינו מהלומה כואבת רוויית דמים, שעדיין לא התאוששנו ממנה לגמרי. עדיין לא כל החטופים בידינו.
אלא שסינוואר לא עידכן את בכירי הארגון בחו"ל, וגם לא את איראן וחיזבאללה במועד הפעולה המתוכננת ואופיה, וכך הפתיע לא רק אותנו אלא גם אותם.
נסראללה המופתע הצטרף לחגיגה רק למחרת - וגם זה באופן חלקי. כוחות רדואן לא חצו את הגבול. אין מי שחולק על כך, שאם חיזבאללה היה ממלא את התפקיד שאיראן הועידה לו, יישובים כמו מטולה, מנרה, קריית שמונה, זרעית ושתולה היו נכבשים בקלות על ידי כוח רדואן. לא הייתה לישראל באותן שעות שום יכולת לעצור אותם.
בסופו של דבר מדינת ישראל התאוששה, הכתה קשות בחיזבאללה והוציאה אותו ממשחק המלחמה אחרי חיסול נסראללה, אירוע שאחת התוצאות שלו היתה האומץ שהמורדים הסורים קיבלו כדי להסתער על דמשק ולהפיל את שלטון אסד, דבר שבוודאי לא נצפה בשום תרחיש. המעורבות האיראנית הביאה את ישראל ליזום את מבצע 'עם כלביא', שפגע אנושות בתוכנית הגרעין האיראני והסיג אותה שנים לאחור. גם זאת בלי שמישהו צפה מראש את ההתפתחות הזאת. האם זה כל כך מובן מאליו שחיל האוויר הישראלי נהנה משמים פתוחים מחצור ועד טהראן, ומרמת דוד עד בושהר ואיספהאן, כשכל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם?
אז נכון, כמו שכותב דגון, הניצחונות באיראן ובלבנון אכן הגיעו בזכות עבודה של צה"ל והמוסד, דרג מדיני וראש ממשלה שהתכוננו שנים לזירה האיראנית והלבנונית. מפקדי צה"ל השב"כ והמוסד למדו, תכננו, הפלילו, הכינו והוציאו לפועל בצורה מופלאה תוכניות לחימה ותחבולות שקשה למוח לקלוט, כמו שמתאר אורי דגון. הכל נכון. אבל גם ההצלחה שלהם לא היתה מובטחת. וניתוח השתלשלות האירועים שהובא כאן מוכיח שאכן היה זה גלוי משמים, גם אם הוא התחיל באירוע נורא של טבח שמחת תורה.