בליל שבת התפללנו בחצר של השכנים, כמו בימים הטובים ההם של הקורונה והמלחמה בעזה.
תוך כדי קבלת שבת הסתכלתי על המתפללים והרגשתי שמשהו פה בכל זאת לא בסדר, אבל לא הבנתי מה.
לכאורה הכול היה תקין - הגברים לא התערבבו עם הנשים (שממילא נשארו בבית), החזן התפלל בקצב משביע רצון, האיראנים לא שיגרו טילים, אפילו לא סוכריות בליסטיות.
כשהתחלנו "לכה דודי" הבנתי מה מפריע לי: אנחנו יושבים קרובים מדי ולא שומרים על הנחיות קיפוד העורף או משרד הבריאות או מי שזה לא יהיה, מה שבוודאות יביא עלינו הדבקה אקספוננציאלית וסגר ממושך בממ"ד עד שנקבל הודעה שאפשר לצאת, אבל לא להתקהל. כבר עמדתי לעצור את התפילה ולדרוש מכולם לחבוש מסיכות ולהציג תו ירוק, אבל אז בדיוק הגענו ל"בואי בשלום" וכולם הסתובבו אליי ולא היה לי נעים להודות שאין לי מושג אם אנחנו פה בגלל איראן, או בגלל הקורונה, שאם מצרפים את שתיהן מקבלים אירוניה. באמת אירוני שהעשור הזה התחיל בחיסונים, המשיך בחיסולים, ורוב הזמן אנחנו מתמקדים בחיתולים. החיתולים שאנחנו מחליפים לילדים שנמצאים כל הזמן בבית, אני מתכוון.
בשבוע שעבר חזרנו להיות מה שהיינו רוב תקופת הקורונה והמלחמה - משפחה פטריארכלית מורחבת שבה הגברים לוחמים עזי פנים, הנשים עם קשה עורף, המדינה כולה מטה אוזן ואני מגרד באף. עברנו את זה כל כך הרבה פעמים בחמש השנים האחרונות, עד שנדמה שזו צורת החיים הטבעית: קמים בבוקר, שומעים אזעקה, נכנסים לממ"ד, יוצאים, מכינים ארוחת בוקר, שומעים אזעקה, מבינים שאלה רק הצרחות של הילדים (אצלם אין התרעות מקדימות), נכנסים לממ"ד, יוצאים מהממ"ד, משכיבים את הילדים לישון, ואז שוב יש אזעקה. ככה עובר לו עוד יום. מה עושים במעט הזמן שנותר? יורדים למטה, להביא את החפצים שהושלכו.
שמיטה מדי שבע דקות
לילד, כמו לכל יצור בטבע, יש שלבי התפתחות ברורים. בגיל יומיים הוא תופס לך את האצבע. בגיל שנתיים הוא מבין את עובדות החיים ומכריז על כל דבר בסביבתו "שלי!". בגיל שלוש הוא מממש את התובנה הקפיטליסטית ואוגר לעצמו צעצועים ומניות ומסרב להרפות מהם בעד שום הון שבעולם.
איפה שהוא באמצע, הוא מגלה את כוח המשיכה.
על פי רוב, האבחנה המסעירה מתרחשת כשהילד מתחיל לעמוד על רגליו ומגלה שיש כוח אימתני שבכל פעם מחדש מפיל אותו למטה. באמצעות רצון והמון בכי הילד לומד להתגבר על הגרביטציה, ואז, בגיל שנה וחצי בערך, הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות פילוסופיות מתקדמות. למשל, האם חפצים הם בני אדם? האם גם הם יודעים ללכת (כי אם לא, למה הם הולכים לאיבוד כל הזמן)? האם גם הם, כמוהו, מסוגלים להתעלות מעל כוח המשיכה?
כדי לגלות את התשובה, הילד פוצח בניסוי המדעי הראשון בחייו. דוקטורנטים למיניהם נוהגים לבצע ניסויים במעבדה. ילד לא צריך שדות מחקר שעולים המון כסף - הוא מסתפק במרפסת.
הניסוי עצמו מתבצע בארבעה שלבים. בשלב הראשון הילד לוקח לידיו צעצוע, כפית או את הטלפון של סבא. בשלב השני הילד משליך את שלל החפצים מהמרפסת על הפרגולה של השכנים. בשלב השלישי הילד מציין באכזבה שחפצים לא יודעים לעוף. בשלב הרביעי הילד בודק אם זה נכון לכל חפץ, בעדיפות לכאלה שיודעים להישבר.
פסיכולוגים טוענים שלא מדובר בניסויים מדעיים, אלא בהשלכה שהתת־מודע של נפשו הרכה של הילד מבצע בכל פעם שהוא בודק מה קורה כשהעציץ שבסלון מתרסק אל קרקע המציאות, ואז ההורים כועסים עליו ואין לו ברירה אלא להשליך את תסכוליו מהמרפסת, יחד עם צלחות הפורצלן שאמא שלו כל כך אוהבת. מנגד, יש הטוענים שהילד בסך הכול שואף לדבוק בתורה ולקיים שמיטה כהלכתה, כנאמר בספר דברים: "וזה דבר השמיטה - שמוט". ולא עוד אלא שבעוד שהכתוב מצווה "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", הילד מחמיר על עצמו ועושה שמיטה מקץ שבע דקות.
חשוך קצת על הפרגולה
כך או כך, מאז שחזרנו לנוהל אירוניה והילדים עם הנכדים שוב מסתופפים בצל קורתנו וממ"דנו, גילינו מחדש גם את הענף האולימפי המרהיב של הטריאתלון הכולל הרמת חפץ, ריצה מהירה אל המרפסת, השלכה בקשת מושלמת אל מעבר למעקה וציפייה למחיאות כפיים. לעיתים אנחנו קולטים את האירוע בזמן אמת (בלי אזעקה - איפה קיפוד העורף כשצריך אותו) ופותחים במרדף אחרי הילד שדופק ספרינט אל המרפסת. אנחנו תמיד מפסידים. לפעמים סוללה סמוכה של כיפה ברזל יורה טיל בניסיון ליירט את ההשלכה. היא תמיד מפספסת.
בכל יום לאחר אזעקת הבוקר אני יוצא מהממ"ד, מביט מהחלון ובוחן את היבולים הרכים שצמחו מהשלכות אתמול. בדרך כלל יש על הפרגולה של השכנים ערוגות ערוגות של בובות, אבני לגו, מכוניות (צעצוע), מפתחות של מכוניות (אמיתיות), עטים, מוצצים, ארנקים, סנדלים, מיקסר. לא מכבר אספתי את הנכדים והסברתי להם בצעקות מנומסות שאסור! לזרוק!! חפצים!!! מהמרפסת!!!! והם באמת לקחו את הדברים לתשומת ליבם ומאז הם זורקים אך ורק מהחלון של המטבח. תליתי בתגובה ברחבי הבית שלטים המודיעים ש"אין להשליך בדלי סיגריות, עטיפות נייר או אשפה מכל סוג שהוא, העבריין ייענש, ראו הוזהרתם!" אבל הם לא נזהרים כי הם לא יודעים לקרוא מאחר שעדיין לא למדו אל"ף בי"ת, רק גימ"ל של גרביטציה.
כמאמר הפתגם, אבן שהשליך נכד אחד גם עשרה סבאים יתקשו להוציא מהבאר, מה עוד שאין לנו באר מתחת לבית, רק הפרגולה של השכנים, כזכור. מאז שובה של האירוניה התעמלות הבוקר שלי מתמצה בירידה במדרגות אל השכנים, התנצלויות כנות וניסיונות משותפים לטכס עצה איך לרדת מהעץ, כלומר להוריד את התערוכה מהפרגולה. הם באמת נחמדים, השכנים, רק קצת מתלוננים בזמן האחרון שחשוך להם, כאילו משהו יושב להם על הלב ועל הפרגולה. בסדר, אני אומר להם, מי ישמע מתי יש לכם זמן לשבת בחצר, גם ככה אתם כל היום בממ"ד הסגור, נהנים מהחושך.
אם את השכנים אני עוד מצליח איכשהו למרוח, את המפתחות של המכונית שמונחים בנחת על הפרגולה אני בכל זאת קצת צריך. לא יודע אם ניסיתם פעם, לא פשוט לטפס על פרגולות. במיוחד כשהנכדים ממטירים עליך מלמעלה נשיקות חמות ושאריות של אוכל קר. אז אני עולה הביתה, מחבר מקל של מגב למקל של מטאטא, משחיל את המוט הארוך למטה ומנסה לצלוף בחפצים השונים כדי להעיף אותם מגג הפרגולה. נראה לי שככה המציאו את הגולף. אף פעם לא סבלתי את המשחק המשעמם הזה.
ככה עד הפסקת האש התנהלו חיינו בין התרעה לאזעקה ובין השלכה לזריקה, ובזמן שטייסינו משמידים את אויבינו נכדינו משמיטים את רכושנו. מבחינתי אני מוכן להמשיך להילחם בכוח המשיכה ככל שיידרש, העיקר שנרדוף את אויבינו ולא נשוב עד כלותם. באמת שהגענו להישגים אדירים. השאלה היא, כמו תמיד, איך שומרים עליהם ולא משמיטים אותם על הפרגולה של השכנים.
לתגובות: [email protected]