ליבי במזרח

כבר מגיל צעיר חלם אליאב ליבי להקים יישוב בארץ ישראל. עוד בהיותו ילד כתב רשימה של הציוד הנדרש להקמת יישוב. אמבולנס, מעדר, מזלגות חד־פעמיים, ספר תורה - זהו מדגם מייצג מתוך הרשימה הילדותית שהרכיב.

לימים, אחרי שהקים את חוות מלאכי השלום ועסק בניסיונות להסדרתה, נתקל ברשימה ישנה של החטיבה להתיישבות שממוענת לצה"ל, שכללה את רשימת הציוד הנדרש להיאחזות הנח"ל שהוקמה במקום.

הרשימה הייתה אקלקטית וכללה בין השאר: בניינים, תשתיות, כוסות חד־פעמיות, שני מטאטאים, שלושה מגבים, 10 קילומטר כביש, מבנה גנרטור וכן הלאה. "מתברר שכיוונתי לדעת גדולים", הוא מחייך.

מזה שנים רבות שאליאב ליבי עוסק בהקמת חוות ויישובים חדשים, הן ברמה המשפחתית עם רעייתו שרה ושמונת ילדיהם, והן בפן התעשייתי, במסגרת חברת 'ליבי בנייה ותשתיות' שאותה הקים יחד עם אחיו הראל (קוקו). הפעילות המבורכת שלהם לירושת הארץ הייתה נשארת ככל הנראה הרחק מהרדאר הציבורי, אילולא שכלו אליאב ושרה לפני כחודש את בנם דוד בן ה־19, כאשר הבאגר שלו עלה על מטען בג'באליה במהלך עבודתו כעובד קבלן של צה"ל. לקראת יום השלושים לנפילתו בשדה הקרב ניאותו השניים לפתוח את ליבם ואת ביתם בחווה החדשה 'מצפה מיכל' בבקעת הירדן, שאליה עלו אך לפני חודשים ספורים.

המשימה: להרוס את עזה

בימים כתיקונם חברת 'ליבי בנייה ותשתיות' עסוקה בבניין הארץ, אך בשל מחסור בכלי הנדסה ברצועת עזה, נעתרו האחים ליבי לבקשת צה"ל והקצו מספר נכבד של כלים ומפעילים לטובת המערכה. "קיבלנו פנייה ממשרד הביטחון", מרחיב אליאב. "הם אמרו שאין מספיק כלים בעזה, וצריך מפעילים בעלי ניסיון שהמשימה חשובה להם. בתוך זמן קצר נכנסנו לפעילות והבאנו תוצאות טובות, אם כי הפסדנו הרבה כסף על הנזקים שהכלים ספגו. אומנם הם שילמו לנו יותר מהתעריף הרגיל לעבודה כזאת, אבל עדיין הנזקים היו גדולים. למרות זאת הבנו את השליחות ואת גודל השעה, ונרתמנו למשימה".

"המשימה היא להשמיד תשתיות טרור בעזה", הוא מציין. "או במילים אחרות: להרוס את הבתים, כי בכל בית יש תשתיות טרור. בסיבוב הקודם, עוד לפני הפסקת האש האחרונה, העבודה הייתה יותר ברמת המח"טים שהיו נחושים לשמור על חיי החיילים שלהם ולכן התעקשו להרוס. כשהתחלף הרמטכ"ל, הנוהל הפך להיות תורת הלחימה של צה"ל כולו. בהתאם לכך ניסו להכניס כמה שיותר מפעילי כלים הנדסיים שיהיו צמודים לפלוגות, וכך גם קבלנים אזרחיים יכולים לתת מענה".

בתקופה הזאת דוד למד בישיבה הגבוהה בתלם, ומדי שישי־שבת־ראשון ירד לעזה להחליף מפעילים. "מבחינת הצבא, לא היה אכפת להם שמדובר בנער בן 19. כל שם היו בודקים ומאשרים, הגיל לא היה רלוונטי".

כשדוד ביקש מכם לרדת לעזה, זה היה טריוויאלי?

"מבחינתי כן", אומרת שרה. "דוד רצה מאוד להתגייס, אבל היה לו פרופיל נמוך. הוא עשה המון בדיקות רפואיות כדי להעלות את הפרופיל. כשהוא אמר שהוא יכול לרדת לעזה באופן הזה, אפילו שמחתי איתו. בהתחלה הוא הלך רק לסופי שבוע, ובהמשך עבר לעבוד שם שבוע מלא. הוא אמר: אני מרגיש שעכשיו זאת המשימה".

"אחרי תום הפסקת האש והחזרה ללחימה, דוד אמר לי: 'אבא, אולי תקנה לי כלי ואני אכנס על מלא למשימות'. אני פחדתי", מודה אליאב. "גם בסיבוב הקודם, בהתחלה לא נתנו לו לבוא לעזה לשבתות, כי אמא שלי, סבתא שלו, לא הסכימה. היא אמרה לקוקו, אחי: אוי ואבוי לך! דוד היה מבואס מזה, הוא הרגיש שמערבבים אותו. בקבוצה של סידור העבודה הוא ראה שצריך מפעילים, ובכל פעם אמרו לו ברגע האחרון: הסתדרנו עם מפעילים. בשבתות הראשונות הוא נעלב: 'אולי חושבים שאני לא מפעיל מספיק טוב'. ידעתי שאין מצב שזה מה שחושבים עליו. שאלתי את אחי קוקו מה הסיפור, והוא אמר לי: אמא לא מרשה, תקבל החלטה בעצמך. ואז צירפנו אותו ללחימה".

"בסבב השני, כשהוא ביקש להצטרף באופן קבוע, ממש דאגתי והרגשתי שהדאגה הזאת היא מה שכל אבא של לוחם מרגיש, אבל אין לי איך להסביר בצורה הגיונית למה שלא ילך לזה, כשהוא רוצה לתרום במשימה הכי חשובה שיש. אני לא חושב שאפשר למצוא שירות יותר גדול מזה לטובת המדינה", הוא מבהיר. "אני מחובר להתיישבות כל החיים, אבל 'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחניך קדוש' - נאמר רק על מלחמות. ה' ממש מתהלך בקרב מחנך, ואיתך ביחד בתוך האירוע. זה לא מקום שהוא קל, נעים, מכובד. קולות המלחמה הם קולות קשים והריחות מפחידים, וזה קשה פיזית, אבל שם ה' יתברך נמצא איתנו. קניתי לו כלי, ופחדתי. התקשרתי אליו פי אלף יותר מתמיד. כשהוא היה בישיבה הייתי יכול לא לדבר איתו במשך שבועיים, ורק כשהיה מגיע הביתה היינו מדברים. אבל מאז הכניסה, כמעט בכל יום הייתי מרים אליו טלפון ושואל: מה קורה? שאלתי שאלות על העבודה: מה הספקנו? אבל למעשה התקשרתי כי אני מפחד, רציתי לשמוע אותו. דאגתי לו".

"הקדוש ברוך הוא גלגל שלקחתי חלק בעקדה", אמר אליאב במהלך ההספד את המשפט המצמרר שלא הותיר אף עין יבשה. "זה לא שאני מרגיש איכשהו אשם, שאם הייתי בוחר אחרת אז היה אחרת", הוא מסביר עכשיו. "אני מאמין שה' מנהיג את עולמו לעשות בו כרצונו, ושהוא גזר שכך יהיה. אני לא חושב שנשמה עולה ומתעלה למדרגה של הרוגי מלכות על קידוש השם כי האבא החליט לקנות כלי או לא. ברור שזה גבוה מעלינו. הקדוש ברוך הוא החליט, אבל עדיין הוא בחר בי להיות חלק בהקרבה הזאת".

על אף שמדי כמה שנים המשפחה נודדת לחווה חדשה שהיא מקימה, וכיום מתגוררת בחווה הסמוכה ליישוב תומר בבקעת הירדן, ההחלטה החד־משמעית הייתה לקבור את דוד ב'מלאכי השלום'. "מבחינתנו אנחנו גרים באותו מקום", מסביר אליאב. "משק מלאכי השלום מחזיק 85,000 דונם, ולא מעט נקודות התיישבות. בקבוצת הווטסאפ קוראים לחוות שלנו 'מלאכי השלום ושלוחותיה'. אז השלוחות קצת רחוקות, אבל הן עדיין שלוחות. חברתית וקהילתית זה אותו מקום. גן הילדים נמצא שם, אבל גם מבחינת תפיסה של המרחב, קו המים פה ובחוות נתיב הגדוד הסמוכה - מגיע משם. לאורך כל הדרך יש שקתות מים לפרות. מפה עד מלאכי השלום אין ערבים, רק יהודים. פה דוד גדל, זאת הייתה משימת החיים שלו".

לגור במכונית ובאוטובוס

אליאב ליבי (40) נולד וגדל בשילה. כבר כילד בן שש או שבע חווה את העשייה למען הרחבת ההתיישבות עם הקמת היישובים רחלים ושבות רחל לזכר רחלה דרוק הי"ד. "אבא שלי ריכז את ערב ההקמה ברחלים", הוא נזכר. "אומנם ישבתי ברכב, אבל ראיתי איך מזיזים את הג'יפים הצבאיים, ופתאום נוחת קרוואן שזמביש ומנופי בן יהודה הביאו דרך הכפר הערבי קבלאן. אחרי זה, במשך תקופה, היינו מכינים אוכל לאנשי רחלים. במקביל, תלמידים של אבא שלי מישיבת שילה בראשות יוסי שוקר ז"ל הקימו את שבות רחל. הייתי הולך ברגל כדי להשלים מניינים. בשלב מאוחר יותר זכיתי לישון בלילות הראשונים במכולה ביישוב אחיה, שגם אותו יוסי שוקר הקים, עם תלמידי ישיבת שילה. בתור נער בחטיבת הביניים עבדתי איתו בשתילה של מטע זיתים, בסמוך ליישוב קידה כיום. אני זוכר את הסיטואציה שאני עומד עם יוסי, מסתכל על הנוף, והוא אומר לי: אליאב, רק מזרחה, זה האתגר".

אחרי הגירוש מגוש קטיף הכיר את אשתו שרה, שגם היא הגיעה עם חלום של חיי התיישבות. הוא ראה אותה כמה חודשים קודם לכן, כשהגיע בתור בחור לשבת בגבעה של אחיה יצחק סקאלי, ליד אלון מורה. "במוצאי השבת ביקשתי מאמא שלי לברר עליה. היא אמרה: 'מה הבעיה? אחותה עובדת איתי בבית הספר'. הבעיה הייתה שאין לה אחות", הוא מחייך. "מסתבר שזאת הייתה היא, רק שהיא גדולה ממני בארבע שנים. אחרי הגירוש, אמא שלי התקשרה אליה ואמרה שגדלתי והתבגרתי. התחלנו לצאת, ואחרי חודשיים התחתנו וגרנו בגבעת רונן שליד הר ברכה. בנינו שם בית יביל, מתוך מטרה לעבור איתו לחווה הבאה".

שרה (44) לבית סקאלי גדלה בירושלים. בנערותה גדלה באווירה של שכונת קריית משה, שהייתה בסיס להתארגנות למאבק על ארץ ישראל. "בשלב מסוים, כשהאחים שלי נאבקו בהפגנות, הורינו החליטו שהם צריכים לעשות מעשה, ועברו ליישוב נריה שהיה בתחילתו. יצחק אחי עבר לגור אצל אברי רן בגבעות שהקים ליד איתמר, וככה התחברנו לסיפור של הגבעות ואחרי זה החוות".

היה ברור לך שזה מסלול החיים שלך?

"לגמרי. תמיד אמרתי לעצמי: הלוואי שהייתי מוצאת מישהו כמו יצחק שיקים מקום כזה. כנראה זה לא יקרה, אז לפחות מישהו שרוצה להצטרף למקום שמתחיל. מבחינתי לשם כיוונתי".

"בשיחות שניהלנו עוד לפני החתונה ראינו שזה רצון משותף", מציין אליאב. "הרבה פעמים שואלים אותי: איך אשתך מסכימה? אני עונה להם: השאלה היא איך אני מסכים. אנחנו שותפים במשימה הזאת. אתגר ההתיישבות זה רצון שדיברנו עליו כבר בדייטים". אחרי שלוש שנים בגבעת רונן עבר הזוג הצעיר לעדי־עד, במטרה להקים בסמוך יישוב חדש: גל יוסף. "ניסינו להקים גרעין ולעבוד עם גופי ההתיישבות, אבל זה לא התקדם, הרגשנו שזה נמרח. אמרנו: נקפוץ למים והגופים יבואו. הרבה פעמים זאת הדרך. המתיישב צריך לקפוץ למים ולרתום אליו את האנשים שעוסקים בהתיישבות".

בשלב הראשון אליאב התגורר בנקודה יחד עם בחורים בתוך מכונית ישנה. בהמשך אחיו הראל, שהיה נשוי עם תינוקת, נכנס לגור באוטובוס ישן שהוצב במקום. "אנחנו, עם שני ילדים קטנים, היינו המשפחה השנייה. גרנו באוטובוסים ישנים שקיבלנו מהחברה לפיתוח מטה בנימין", הוא מתאר. "לא היה חשמל, עשינו כביסה בקרוואן שלנו בעדי־עד, שהפך להיות המחסן שלנו. היינו עולים ויורדים כל היום. דוד היה אז בן חמש. אני זוכר אותו מדבר בפאתוס כשהוא מסתכל לכיוון מזרח ואומר: החזון שלי זה לגור שם, כשהוא מצביע על הבדואים שהיו בוואדי רשאש. היום ברוך ה' הם לא שם".

אחרי שלוש שנים של אחיזה במקום, מערכת הביטחון פינתה את המשפחות והרסה את המבנים. משפחת ליבי חזרה לעדי־עד, מתוך מחשבה שאם אי אפשר להקים חוות חדשות, אולי הדרך היא למתוח את קצות היישובים הקיימים, וכך בנתה את ביתה בקצה המרוחק ביותר של עדי־עד. כיום יש במקום שכונה גדולה ומפותחת. אחרי רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד, לפני כעשור, הקימה משפחת ליבי את שכונת הניגון שבלב, שבה התגוררה במשך שנתיים. באותם ימים עבר היישוב עדי־עד טלטלה משפטית בבג"ץ, שבסיומה הוגדלו אדמות המדינה המוכרזות בשטחו, מה שהוביל להסדרת היישוב. "הבנו שהמשימה של קביעת עובדות בשטח בעדי־עד הסתיימה. גל יוסף נכנסה לתוך התב"ע של עדי־עד, העדרים והבדואים שעזבו את המרחב לא חזרו".

באותה תקופה פתחו שני האחים עסק לגינון בשם 'הענק וגנו'. "החבר'ה היו צוחקים שאני ענק וקוקו הוא גנו", הוא מחייך. "אחרי שגל יוסף נהרסה, נכנסתי לחובות של 150 אלף שקל. חשבתי שזה סכום שלא אוכל להחזיר כל ימיי. הייתי שבור, לא ידעתי איך להסתכל על הדבר הזה". אולם לאחר זמן לא רב הקים עם אחיו את חברת 'ליבי בנייה ותשתיות', והבעיות הכספיות נפתרו.

איך עם חוב של 150 אלף שקל, לוקחים השקעות בסכומים כפולים להקמת חברה?

"בהתחלה לא היו לנו המון השקעות. קנינו מחפרון גרוטאה ב־40 אלף שקל, והתחלנו לעבוד אצל גיסי יצחק סקאלי בחברת 'הר כביר' ואצל אצל אחי הבכור מתנאל בחברת 'בניין הארץ'. עבדנו קשה מאוד בכל הארץ. עשינו איטום למוביל הארצי, השתתפנו בחיזוק קניון הראל ובכל מיני פרויקטים מורכבים. התחלנו בתור קבלני משנה ולאט לאט התפתחנו, הרחבנו את החברה והגדלנו אותה, לקחנו פרויקטים עצמאיים ונכנסנו לעבוד עם 'אמנה'".

במשך השנים הובילה החברה פרויקטים רבים בהתיישבות, לא פעם תחת סיכון ביטחוני או בלוח זמנים צפוף במיוחד, כמו למשל חידוש היישוב היהודי בחומש ובניית בית המדרש במקום, גאולת בתים במזרח ירושלים, וכן פריצת דרך העפר האסטרטגית בברוכין דרום לאחר רצח צאלה ורביד גז הי"ד. "אנחנו לא יזמים", מבהיר אליאב. "אנחנו חברה קבלנית שמדי פעם עושה יזמויות. רוב העבודות של פריצות הכבישים והצירים הן של גופי ההתיישבות, ש'אמנה' מובילה ואנחנו קבלן משנה שלה. שמנו לעצמנו כיעד להיות כוח שיכול לתת מענה לגופי ההתיישבות בדברים הכי מורכבים, כי הבעיה היא לא תמיד רק מי רוצה לעשות, אלא גם מי יכול לעשות".

זה הרבה יותר מעסק כלכלי, יש פה הרבה אידאולוגיה.

"אנחנו עסק של עבודה עברית, עם חזון ורצון לתת מענה לגופי ההתיישבות", הוא מצהיר. "גם כשאנחנו בונים בית או קרוואן ביישוב מן המניין, זה נובע מתוך אידאולוגיה של יישוב הארץ, אבל המטרה הייתה להצליח לתת מענה לדברים היותר מסובכים: פריצות קשות בסלע, לעבוד בחושך, להביא הרבה אנשים כשצריך, לעשות מבצעים מהירים. בהמשך גם הבנו שיש צורך בחנות לחומרי בניין בשביל לתת מענה לצרכים שלנו וגם של האזור, ופתחנו חנות לחומרי בניין בנריה. לאחרונה פתחנו גם מפעלי בטון בכרם רעים ובאיתמר. היה חוסר גדול בנהגים יהודים ובעבודה עברית, ואנחנו נותנים מענה גם לזה. היום החברה עוסקת בבניית מבנים יבילים, בעיקר בעבודות עפר, בעבודות תשתיות, וכמובן בהריסות בעזה, שם דוד נפל".

"פתאום הפכנו לפרויקט חינוכי"

עם סיום המשימה בעדי־עד, חברה משפחת ליבי למשפחת קארו לביסוס והעמקת האחיזה ב'מלאכי השלום'. מדובר בבסיס צבאי נטוש, שהחל בתור היאחזות נח"ל בשנת 1978 ובהמשך הפך להיות בסיס הכשרה של תותחנים. אולם בעקבות הסכמי אוסלו פונו בסיסי ההכשרה מיהודה ושומרון, המקום ננטש לחלוטין ובדואים נכנסו למבנים. יום אחרי רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד נכנסו חבריו ליישב את המקום, עד שהגיעו המשפחות. היות שהאדמות לא היו מוסדרות, הצבא ביקש מהם לעבור לנקודה דרומית יותר, שבה ממוקמת כיום חוות תאנה.

"אחרי שלושה שבועות, שבמהלכם הערבים עשו שם הפגנות מטורפות בימי שישי, המח"ט הודיע לנו שאנחנו חייבים להתקפל", הוא מתאר. "הבנו שבשביל הצלחת המהלך נכון לנו לפנות את עצמנו. בתור מי שמנוסה גם בדברים שהרסו לי וגם בדברים שהרסתי בעצמי בשביל לשמור על עבודה משותפת עם המערכת הביטחונית, להרוס בידיים זה הרבה יותר קשה ומורכב מאשר כשהורסים לך. נפשית זה מורכב מאוד, וזה גם נזק כלכלי לא מבוטל. באופן תמוה, המח"ט הציע שנחזור באופן זמני למיקום הראשון של מלאכי השלום". עד היום 'מלאכי השלום' עומדת על תילה במקום זה, ומתגוררות בה כ־20 משפחות.

הסיבה לשינוי העמדה של צה"ל נעוצה בפרויקט החינוכי שנוצר במקום. "כשיצאנו לדרך בגל יוסף, המטרה שלנו הייתה פרויקט התיישבותי. עם הזמן גילינו יותר ויותר את הסוד של החקלאות, ומצאנו את עצמנו בעיצומו של אירוע חינוכי", הוא מסביר. "כשאתה מקים חווה אתה מתעסק בהתיישבות, אבל בסוף כשאתה עובד עם מתנדבים ועם נוער, אתה מוצא את עצמך בסיטואציות שאתה עוסק בחינוך עד בלי די".

"יש בזה משהו מיוחד, כי זו הפעם הראשונה שהנער לא נמצא מול הרב שלו או מול אבא שלו. הוא נמצא אצלך מתוך בחירה מלאה, מתוך רצון לבוא לעזור לך. לא אתה קראת לו, אלא הוא קרא לעצמו ובא. ממילא זה מאפשר לו לשמוע אותך יותר ולקבל ממך יותר. זה אולי חלק מהקסם. זה גם נותן לו הרגשה של משמעות וחיבור עמוק, ומצד עצמה זו מצווה גדולה מאוד שמחזקת את מי שעוסק בה. יש פה עוד יתרונות חינוכיים מדהימים להרבה מבני הנוער שעוברים תהליכים מרשימים. אנחנו לגמרי מבינים שאנחנו גם בשליחות חינוכית".

לאחר עבודת מחקר מקיפה על ההיסטוריה הסטטוטורית של המקום, בסיוע בני גל, התברר שלמרות שלא מדובר באדמות מדינה, יש עליהן חוזה עם החטיבה להתיישבות והחלטת ממשלה על הקמת יחידות דיור במקום. בעקבות חשיפת הנתונים, אישרו גורמי הביטחון חיבור מים ל'מקורות' וחיבור חשמל לאנדרטה לזכר מלאכי רוזנפלד ושולי הרמלך, שנרצחו שניהם בסמוך וחוות מלאכי השלום נקראת על שמם. כשהתברר ששלב א' של המשימה בוצע, גויסו משפחות נוספות לביסוס המקום ומשפחת ליבי החליטה שהגיע הזמן להתקדם לאתגר הבא - הקמת חוות הרשאש, הממוקמת במרחק אווירי של ארבעה קילומטרים ממלאכי השלום.

"גם הפעם זה היה רק אני והבחורים", הוא מספר. "מיד בהתחלה פינו אותנו וחזרנו, אבל לא עזבנו את המקום מאז שעלינו. חמש פעמים המינהל האזרחי הרס את הדרך והציב חסימות מושקעות. אחרי תקופה ארוכה של רצוא ושוב, הבאנו ערימה גדולה של חציר מתוך מחשבה לעשות איזה תעלול וחטטנו בגדיש (מושג מהלכות סוכה שמשמעו יצירת חלל בערימת גדיש, י"א) - לסוכה זה לא כשר, אבל לבית זה בסדר. התמודדנו עם נחשים, פשפשים, עכברים, בלי חלונות. לא היה פשוט, אבל אחרי כמה חודשים זכינו לאיחוד משפחות. במבצע מתוחכם בנינו באזור התעשייה בשילה מבנה בגודל של ערימת החציר, הרכבנו אותו במבצע בזק וכיסינו בחזרה עם ערימות החציר. בכניסה למבנה עשינו מבואה שיוצאת מתוך החציר. לקח למינהל כמה חודשים טובים להבין שגרה שם משפחה".

למרות שהיו תקופות רבות שאליאב היה מתקדם לנקודה הבאה עם הבחורים כאשר שרה והילדים נשארים מאחור, התחושה שלה היא שמדובר בפרויקט משותף. "זה ביחד", היא אומרת נחרצות. "אומנם הקושי קיים, אבל מבחינתי זה החלום שלנו. אנחנו מממשים אותו ביחד. היה יותר נוח להקים חווה עם הבחורים, שאליאב ילך לבד, שיוכל לפעול בלי לדאוג למשפחה, ונצטרף אליו אחר כך. הוא היה ישן איתם, כמו איש קבע, למרות שהיו תקופות שהוא היה מגיע יותר הביתה. הוא קבע לעצמו שעה ביום שבה היה חייב להגיע הביתה".

לפני שנה וחודשיים יצא הנער בנימין אחימאיר הי"ד מ'מלאכי השלום' למרעה עם הצאן ביום שישי, ולא שב. "במשך יומיים חיפשו אותו אלפי אנשים", משחזר אליאב. "לא חשבתי שזה משהו ביטחוני. חשבנו שנפל, שבר את היד, ועוד מעט נמצא אותו. ככל שעבר הזמן התחלנו לדאוג, ובסוף מצאנו אותו 200 מטר מהחווה. הוא נאבק, אך נרצח באכזריות גדולה. יום וחצי אחר כך זכיתי למצוא אותו. אין לי הסבר איך זה קרה. עברו שם אלפי אנשים ויחידות מובחרות, מסוקים ורחפנים. הקדוש ברוך הוא רצה שהוא ייעלם מעינינו. במוצאי השבת שאחר כך הייתה המתקפה האיראנית הראשונה על ישראל. 99 אחוזים מהטילים יורטו. אמא שלו אמרה בהלוויה שהיא הרגישה שהיומיים האלה של תפילות של כל עם ישראל על ביני פעלו על עם ישראל זכויות גדולות".

לחיות כמו אקורדיון

את הפריצה למצפה מיכל, ליד היישוב תומר בבקעת הירדן, ביצע ליבי כבר בתחילת מלחמת חרבות ברזל. החווה נקראת על שם מיכל אדטו הי"ד, בת היישוב שנרצחה בצומת תומר בשנת 1998. "היא הייתה קצינה של חיל החינוך שחזרה לשבת הביתה. מחבל התנפל עליה עם סכין כשהיא ירדה מהאוטובוס", הוא מספר. "יש כאן חיבור אמיתי. זה מקום עליית נשמתה, שהוביל לחיבור לארץ ולחיבור בינינו ובין היישוב".

"בהתחלה עשינו פה רק פריצה של הדרך. אחרי זה בנינו עמדה והחבר'ה היו ישנים פה, גם דוד שלנו ישן פה הרבה לילות. בגלל ההתמודדות הביטחונית המורכבת במלחמה, עזבנו את המקום לכמה חודשים. בזמן הרצח של בנימין הי"ד החזקתי שלוש נקודות רק עם בחורים, והבנתי שזה אולי חלק מהבעיה הביטחונית: בלי משפחות זה מורכב יותר, והמציאות הביטחונית קשה לשמירה. לכן הכנסנו משפחות לכל הנקודות. שמואל שליסל ומשפחתו נכנסו לפה ראשונים, ואמרנו להם שבעוד חודשיים נבוא לגור איתם. זה לקח שבעה חודשים, אבל בערב פסח נכנסנו לגור איתם".

ביתה היפה של משפחת ליבי במצפה מיכל מנוגד לתדמית הרווחת של חיים חלוציים בחווה חדשה. "גם בעדי־עד גרנו בבית דומה לזה, אבל זו הפעם הראשונה שנכנסנו ישר לבית יפה בחווה, ולא לאיזה מתבן או אוהל מסכן שגדל לאט לאט", מציינת שרה. "מכיוון שהיינו כבר המשפחה השנייה בחווה, היה לנו זמן לבנות לעצמנו לפני שנגיע".

הבית שיש לכם פה מהווה עוגן ממשי יותר, או שאתם כבר חושבים על התחנה הבאה?

"עזבנו כבר שני בתים יפים מאוד במקומות הקודמים. זה משהו שלמדנו, שברגע שאתה יכול - אתה בונה לעצמך בית עם התנאים הכי טובים. זה לגמרי לצורך המשימה, כי רק אם חיית בתנאים טובים, ולא באיזה דיעבד כל הזמן, אתה יכול להמשיך הלאה לתחנה הבאה. אז אפשר שוב להתכלב (לחיות בתנאי כלב, י"א) כי אין בעיה, אתה יודע שכשאתה יכול - אתה בונה כמו שצריך. סוג של תנועת אקורדיון. הילדים איתנו במאה אחוזים. לפעמים הם מקטרים, אבל גם אנחנו מקטרים לפעמים. ברור לנו שזאת המשימה, והם איתנו ושמחים במשימה הזאת".

"אצל דוד זה היה עם הכי הרבה פאתוס", מדגיש אליאב. "הוא לקח חלק יותר מכולם. בתחילת הלחימה הוא קיבל נשק, כמו בחורים רבים מאנשי החוות. בשנתיים האחרונות הוא היה עם הנשק שלו בחווה פה כל הזמן". "העניין של ההתיישבות זרם לו בדם מגיל אפס", מוסיפה שרה. "זה היה לו כל כך מובן מאליו, שזאת לא הייתה שאלה. אמרתי את זה בלוויה: אף פעם לא היה לו חדר. בכל פעם כשעברנו לחווה חדשה היה צריך להצטמצם, וכך לדוד לא היה חדר. הוא היה ישן או בסלון או בחוץ. אולי קצת הגזמנו בסיפור הזה, אבל הוא היה בזה לגמרי".

לקראת סיום מבקש אליאב לחדד את השליחות, שהיה רוצה לראות עוד רבים נוטלים בה חלק: "באנו לשליחות התיישבותית וגילינו שאנחנו בשליחות חקלאית לא פחות. עבודת האדמה היא עבודת ה' לכל דבר. האתגר שלנו ושל כל הציבור הוא שהחוות האלה ייהפכו ליישובים, וכך נצליח לשמור על מציאות שהמרחב כולו נשמר בידיים יהודיות. זאת עליית המדרגה שאנחנו כהתיישבות צריכים לעלות ולהתקדם בה".

במהלך החודש שחלף מאז נפילתו של דוד הי"ד הוקמו עוד שלוש נקודות התיישבות לזכרו, מה שמצריך לא מעט התגייסות כלכלית. את הגב למפעל הזה נותנת חברת ליבי עצמה.

אליאב: "ברוך ה' החברה שלנו לא קטנה היום. בשיא העונה אנחנו מגיעים ליותר מ־300 עובדים. כל הרווחים מושקעים בחוות. זאת העשייה, לשם הכסף הולך. אין לי דירה וגם לאח שלי אין דירה. הכול מושקע בחוות. לשם כך הקמנו את החברה".

שרה: "זאת חברה לבניין הארץ, שגם הרווחים שלה הולכים ליישוב הארץ. זאת הברכה שלנו: ה' יודע שעושים עם זה דברים טובים, אז זה עובד. אנחנו פועלים עם א־ל".